יום שבת, 3 בדצמבר 2016

משיכת שפע

(ספר שערי קדושה - חלק ג שער ה)
ובזה יתבאר ענין הנבואה, כי אחר היות האדם בחומר זך בלי זוהמת היצר הרע ולא בכוחות הנפש היסודית כלל, ולא יש בידו חטא הפוגם באיזה שורש משרשי נשמתו, הנה כאשר יכין עצמו להתדבק עד שרשו העליון יוכל להתדבק בו, ואמנם אף על פי שהוא ראוי לכך צריך להפשיט נשמתו מכל וכל ולהפרידה מכל עניני החומר ואז תוכל להדבק בשרשה הרוחני:
והנה אין ענין ההתפשטות הזה, שתמצא כתוב בכל הספרים בעניני הנבואה ורוח הקודש התפשטות ממשיי שהנשמה יוצאת מגופו ממש כענין השינה, שאם כן אין זו נבואה אלא חלום ככל החלומות, אמנם השראת רוח הקודש על האדם הוא בהיות הנשמה בגופו בהקיץ ולא תצא ממנו. אבל ענין ההתפשטות הוא, כי יסיר כל מחשבותיו לגמרי, והכח המדמה שבו שהוא כח נמשך מהנפש החיה היסודית שבו יפסיקהו מלדמות ולחשוב ולהרהר בשום ענין מעניני העולם הזה וכאלו יצאה נפשו ממנו, ואז יהפוך כח המדמה מחשבותיו לדמות ולצייר כאלו עולה בעולמות העליונים בשרשי נפשו אשר לו שם, מזה לזה, עד שהגיע ציור דמיונו במקור שלו העליון ויחקקו ציורי כל האורות במחשבתו כאלו מצויר ורואה אותם כפי דרך כחו המדמה לצייר בדעתו עניני העולם הזה אף על פי שאינו רואה אותם כנודע בחכמת הטבע. ואז יחשוב ויכוין לקבל אור מן העשר ספירות מאותה הנקודה אשר שורש נשמתו נאחזת שם. ויכוין להעלות גם את העשר ספירות זו לזו עד האין סוף וימשיך להם הארה משם עד למטה דרך ירידה עד סופן, וכאשר ירד האור על ידו אליהם הם שמחים בזה ומאירין מאותו האור שהמשיך אל שורש נשמתו הנאחזת בהם כפי החלק הראוי לה. ויכוין להוריד דרך ירידה ממדרגה למדרגה עד שיגיע האור והשפע ההוא אל נפשו השכלית שבגופו, ומשם תגיע עד נפש החיה וכח המדמה שבו, ושם יצטיירו הענינים ההם ציור גשמי בכוחו המדמה, ואז יבינם כאלו רואה אותן בעין ממש:
עד כאן משערי קדושה.

השתלשלות העולמות נעשה בכל רגע, רצונו יתברך נאסף לפרטיו ע"י א"ק (עולם אדם קדמון) כשיש לו את הפרטים מתחיל האתחול באצילות שהוא הסדר בפרטים. אחר בא הרעיון אל הבריאה, שם הבנת הרעיון. אחר בא התרשים זרימה ביצירה. ולאחריו באים הכלים והחומרים בעשיה.
שלשת העולמות בריאה יצירה עשיה מופעלים על ידי הלב המצייר ומדמה.
ואם נרצה לטפס מעלה על מנת להגיע אל השורש הנמצא באצילות יפריע לנו המדמה כיון שבכל מחשבה הוא נמצא וינסה הוא לעזור לנו אך אין הוא מכיר את מה שלא ראה וידע, ועל כן ימנע אותנו מלהגיע.

ועל כן נצטרך להפשטת הגשמיות, דהיינו לסלק את כל המחשבות לגמרי. כי אז לא יהיה בידו (של המדמה) על מה להישען ויעצור גם הוא. אך כיון שהלב לא נעצר יכנס כח המצייר שבלב לפעולה, אשר בכוחו לרשום רשימו. דהיינו להכיל מקום ומצע לרושם, אפילו שאין בו פרטים או כלים כפי שרגיל, בכל אופן יכין הוא מצע לרעיון שאין לא ידיעה בגודלו כיון שהמצע שמכין יש בכוחו לשאת כל רעיון, ואז ירד רושם מן האצילות אל תוך המצע ושם נוכל להיאחז בשורש. ואם ירצה השם המשיך בפעם אחרת.

יום שישי, 4 בנובמבר 2016

בעצם היום הזה

תורה נפלאה נתנה לנו. כמה מתיקות איזה אור. ורציתי להאיר נקודה מעניינת בדרך ביאור התורה.
נאמר בפרשתנו:  (בראשית ז' י"ג) בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה בָּא נֹחַ וְשֵׁם וְחָם וָיֶפֶת בְּנֵי נֹחַ וְאֵשֶׁת נֹחַ וּשְׁלשֶׁת נְשֵׁי בָנָיו אִתָּם אֶל הַתֵּבָה:
המשפט "בעצם היום הזה" חוזר 11 פעמים בתורה האחרון שבהם נאמר בשלהי ספר דברים וַיְדַבֵּר יְהֹוָה אֶל משֶׁה בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה לֵאמֹר: עֲלֵה אֶל הַר הָעֲבָרִים הַזֶּה הַר נְבוֹ אֲשֶׁר בְּאֶרֶץ מוֹאָב אֲשֶׁר עַל פְּנֵי יְרֵחוֹ וּרְאֵה אֶת אֶרֶץ כְּנַעַן אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל לַאֲחֻזָּה: וּמֻת בָּהָר אֲשֶׁר אַתָּה עֹלֶה שָׁמָּה וְהֵאָסֵף אֶל עַמֶּיךָ כַּאֲשֶׁר מֵת אַהֲרֹן אָחִיךָ בְּהֹר הָהָר וַיֵּאָסֶף אֶל עַמָּיו:
הדברים נאמרו אל משה ביומו האחרון. ועל זה אומר המדרש: וידבר ה' אל משה בעצם היום הזה. בשלשה מקומות נאמר בעצם היום הזה. (1) נאמר בנח בעצם היום הזה לפי שהיו דורו אומרים כך וכך אנו מרגישים בו אין אנו מניחים אותו ולא עוד אלא אנו נוטלים כשילים וקרדומות ומבקעים את התיבה, אמר המקום הריני מכניסו לתיבה בחצי היום וכל מי שיש בו כח למחות יבא וימחה. (2) ומה ראה לומר במצרים בעצם היום הזה לפי שהיו מצרים אומרים מכך ומכך אם אין מרגישים בהם אין אנו מניחים אותם ולא עוד אלא נוטלים סייפים וחרבות ואנו הורגים בהם, אמר המקום הריני מוציאם בחצי היום וכל מי שיש בו כח למחות יבוא וימחה. (3) ומה ראה לומר כאן בעצם היום הזה לפי שהיו ישראל אומרים מכך וכך אם אנו מרגישים בו אין אנו מניחים אותו. אדם שהוציאנו ממצרים וקרע לנו את הים והוריד לנו את התורה והוריד לנו את המן והגיז לנו את השליו ועשה לנו נסים וגבורות, אין אנו מניחים אותו. אמר המקום הריני מכניסו למערה בחצי היום וכל מי שיש בו כח יבוא וימחה. לכך נאמר בעצם היום הזה.
ורש"י בפירוש באותו המקום בספר דברים חוזר על דברי המדרש. והפלא ופלא, מפרשים רבים מקשים על רש"י, שהרי נאמר בתורה 11 פעמים "בעצם היום הזה" כפי שצינתי, ומדוע רש"י מציין רק שלש פעמים? והפלא הוא שהמדרש בא כ700 שנה לפני רש"י - ואומר את אותם הדברים, ואין מקשה על המדרש. אך התירוץ הוא נפלא בעצמו. רש"י מביא הרבה פעמים את דעת המדרש, ומאות פעמים מציין רשי "מדרש אגדה..." וכן הרבה פעמים מביא רש"י את המדרש בקצת שינוי לשון ולא מציין שהמקור מהמדרש. מכאן הבינו המקשים, שכשלא מביא רש"י ציטוט בשם המדרש זוהי דעתו. ומהי דעתו? רש"י הבין שרק בשלוש פעמים אלו מתוארת סיטואציה של חטיפה "בעצם היום". כך נחטף נח אל התיבה, כך נחטפו בני ישראל ממצרים, כך נחטף משה מן העם.  

ספרו האחרון שבידנו "אמרי שפר" של רבינו אברהם אבולעפיה,  פותח במילים "בעצם היום הזה" מה שמעיד על הסתלקותו של הרב בעצם היום הזה "כי לקח אותו האלהים ואיננו"

יום רביעי, 24 באוגוסט 2016

וְהָיָה עֵקֶב תִּשְׁמְעוּן

הרהורים הפרשת השבוע – ""
בעת הזאת רואים יותר מכל, כולם חשים מסרים וכולם מרגישים נבוכים כיון שהמסרים מטושטשים והרצון שוקק לדעת ולהבין – אך מדוע??
כל זה בא מפני תכלית מציאות האדם – להשיג את ההשגה השכלית הנבואית. מכאן ההשתוקקות.
שאז הכל יהיה ברור וחלק נוצץ כיהלום ברור, כשמים לאחר הגשם.
אבל גם כשמבינים שזו התכלית, הדרך מכאן ועד התכלית נראת ארוכה יותר מהדרך מכאן ועד קצה השמים.

אז הנה אני בא להביא קיצור דרך. מי לא רוצה לקפוץ את הדרך?
אז תחילת הקיצור –ההשתדלות-.
והנה נרחיב טיפה לצורך הבנת התהליך.
מכיון שהתכלית הוא ההשגה השכלית הנבואית, אנו מבינים שהבורא מצפה מאיתנו להגיעה אל התכלית (להתנבאות) וזה נכון ושריר. אך מאידך לא יאשים אותנו הבורא באם נשתדל ולא נגיע להתנבאות. כיון שהיא התכלית האחרונה. ואם נתקשה בהשתדלות להגיע עד שם נשתדל קצת למטה מזו, והיא לעיין בחכמה. ואם נתקשה כאן נעיין בתורה ונתמיד בא בהתחזקות. כיון שאם לא נלמד נתחייב מיתה. כמו שאמר הלל הזקן בחכמתו: "נְגַד שְׁמָא, אֲבַד שְׁמֵהּ. וּדְלָא מוֹסִיף, יָסֵיף. וּדְלָא יָלֵיף, קְטָלָא חַיָּב (פרקי אבות א' י"ג). פירוש: נְגַד שְׁמָא - המושך לו שם, דהיינו הרוצה לגדל שמו לזכות בכבוד, אֲבַד שְׁמֵהּ - מאבד את שמו שכבר קנה (הרודף אחר הכבוד הכבוד בורך ממנו). וּדְלָא מוֹסִיף – מי שאינו מוסיף בלימוד תורה, יָסֵיף - יסוף מפיו (יאבד) מה שכבר למד. וּדְלָא יָלֵיף – ומי שאינו לומד כלל, קְטָלָא חַיָּב – חייב מיתה, שאם לא לומד כלל אין לא זכות חיים.
ואם לומד בתורה ואינו מבין ישמע מפי חכמים כדי שיוכל לקיים המצוות. כמו שנאמר "וּשְׁמַרְתֶּם וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם" (דברים ז' י"ב). ואז יקיים לו השם כפי שמבטיח בהמשך הפסוק, "וְשָׁמַר יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ לְךָ אֶת הַבְּרִית וְאֶת הַחֶסֶד". ואחרי כל ההבטחות וכל האזהרות בהמשך הפסוקים נאמר, "כָּל הַמִּצְוָה אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם תִּשְׁמְרוּן לַעֲשׂוֹת (דברים ח' א').
ומכאן נבוא אל הקיצור!
כולל השם הכל במצוה אחת. נבין אותה מהפסוק הבא, "לְמַעַן עַנֹּתְךָ לְנַסֹּתְךָ לָדַעַת אֶת אֲשֶׁר בִּלְבָבְךָ הֲתִשְׁמֹר מִצְוֹתָו אִם לֹא". (כתוב מִצְוֹתָו-אך התורה לא מנוקדת וכתוב מצותו) השם בא לנסותנו "לדעת את אשר בלבבך" אם נשמור מצותו. הנסיון הוא "לדעת" החוזר אל בעל הלב, לדעת בניסיון העצמי שלי, האם בלבבי מקויימת המצווה המיוחדת שבה פתחנו, שהיא תכלית האדם. האם היא תשמר גם כשיבואו לי הרעות, במעשה ולא רק בעת המחשבה. כפי שמלמד בעל ספר היצירה "לב בנפש כמלך במלחמה. דהיינו שלא יכיר בעל הלב כחו עד שיכנס למלחמה בפועל, וינצח את אויביו העומדים עליו להשטינו. וזהו הניסיון הגדול מכולם! והשם הבוחן ורואה מחשבות כל לב, והכל גלוי וידוע לפניו, ואפילו כשיחסר כל מה שמנינו בתחילה מההשתדלות, ויעמוד בניסיון, וליבו ישאר גם במלחמתו נאמן ורוצה להגיע אל תכליתו, השם ישלים חסרונו. אמן.

יום חמישי, 9 ביולי 2015

רוח הקודש צווחת ואומרת

עַל נַהֲרוֹת בָּבֶל שָׁם יָשַׁבְנוּ גַּם בָּכִינוּ בְּזָכְרֵנוּ אֶת צִיּוֹן: עַל עֲרָבִים בְּתוֹכָהּ תָּלִינוּ כִּנֹּרוֹתֵינוּ: כִּי שָׁם שְׁאֵלוּנוּ שׁוֹבֵינוּ דִּבְרֵי שִׁיר וְתוֹלָלֵינוּ שִׂמְחָה שִׁירוּ לָנוּ מִשִּׁיר צִיּוֹן: אֵיךְ נָשִׁיר אֶת שִׁיר יְהֹוָה עַל אַדְמַת נֵכָר: אִם אֶשְׁכָּחֵךְ יְרוּשָׁלִִָם תִּשְׁכַּח יְמִינִי: תִּדְבַּק לְשׁוֹנִי לְחִכִּי אִם לֹא אֶזְכְּרֵכִי אִם לֹא אַעֲלֶה אֶת יְרוּשָׁלִַם עַל רֹאשׁ שִׂמְחָתִי: זְכֹר יְהֹוָה לִבְנֵי אֱדוֹם אֵת יוֹם יְרוּשָׁלִָם הָאֹמְרִים עָרוּ עָרוּ עַד הַיְסוֹד בָּהּ: בַּת בָּבֶל הַשְּׁדוּדָה אַשְׁרֵי שֶׁיְשַׁלֶּם לָךְ אֶת גְּמוּלֵךְ שֶׁגָּמַלְתָּ לָנוּ: אַשְׁרֵי שֶׁיֹּאחֵז וְנִפֵּץ אֶת עֹלָלַיִךְ אֶל הַסָּלַע:
(תהילים פרק קלז)
דוד נמשח למלך בגיל 29 היא שנת 2883 לבריאת העולם (לפני 2892 שנים) דוד כותב את ספרו תהילים כולו ברוח הקודש. חורבן בית ראשון היה בשנת 3338 כ-415 אחרי מות דוד וחורבן בית שני היה בשנת 3828 כ-905 שנים אחרי מות דוד.
במזמור הזה מתנבא דוד על חורבן בית ראשון וחורבן בית שני וזה הוא פלא גדול. ועוד, ידוע שספר תהילים הוא ביאור על התורה, כך שדוד מוצא רמזים בתורה על שני החורבנים.
דוד כותב את המזמור הזה שנתיים לפני מותו. 413 שנים לפני חורבן בית ראשון ו903 שנים לפני חורבן בית שני והנה הרמז. בבל נזכרת פעמיים בתורה. פעם ראשונה בהקשר למגדל בבל, ופעם שנייה בהקשר ממלכת בבל "וַתְּהִי רֵאשִׁית מַמְלַכְתּוֹ בָּבֶל וְאֶרֶךְ וְאַכַּד וְכַלְנֶה בְּאֶרֶץ שִׁנְעָר". הגימטריא של המילים אחרי "ראשית ממלכתו" דהיינו "בבל וארך ואכד בארץ שנער" שווה 1316 דוד מוציא מכאן את שני החורבנים 413+903=1316 בדיוק! והסוד, שדוד מחובר בנפשו לשכינה וכבר אז צועקת השכינה על החורבנים צווחת השכינה שיקים לה בית בתחתונים אחרת לא יישאר זכר מעם ישראל.
 "לא אלמן ישראל" גדולי הדורות דאגו לנו ולקיומנו הניצחי וזאת על ידי לימוד התורה בדרך הפרדס ואביא כאן קטעים, קטעים, מתוך דברי קודש בעל "ספר הברית"
תוספת-בעקבות הערה של קורא אני חייב לתקן את המעות בחשבוני, החשבון צריך להיות 417+905=1322 ולא כפי שכתבתי למעלה. השם יצילנו משגיאות "
שְׁגִיאוֹת מִי יָבִין מִנִּסְתָּרוֹת נַקֵּנִי".
ספר הברית חלק ב' מאמר דרך הקודש – "ומצות עשה הגדולה של למוד התורה צריך להיות בארבעה דרכים שבה הנקראים פרד"ס ר"ל פשט, רמז, דרוש, סוד, וזה לשון הקדוש האר"י לוריא ז"ל ועל למוד הפרד"ס אם היה יכול ללמוד ולא למד לא יוכל להתעלם בעיבור לתקן את אשר עיוות אלא צריך לבא בגלגול ממש עכ"ל, בפרט נזר התורה היא חכמת הקבלה אשר רוב העולם פורשים ממנה באמרם במה שהורשית התבונן ואין לך עסק בנסתרות, אתה שלח נא ידך ואחוז בזה אם אתה מסוגל לתורה הזאת ומנה לא תזוע, כי מי שלא טעם טעם חכמה זו לא ראה מאורות מימיו והולך בחושך ואוי להם לבריות מעלבונה של התורה הזאת, והאומר די לנו בנגלות איני רוצה בנסתרות טב ליה דלא אברי בעלמא (טוב לו שלא היה נברא)... ואם עסק בחכמה זו לאחר יציאת נשמתו מגופו פוטרין אותו מכל דינים... ומי שלא עסק בחכמת האמת ולא רצה ללמוד אותה בשעה שנשמתו רוצה לעלות בגן עדן דוחין אותה משם בבזיון... ודע כי כמו שיש בתורה שבכתב שכליות וחוקים כן בתורה שבע"פ יש שכליות וחוקים כמו גוד ולבוד שהם הלכה למשה מסיני ולימוד זה היא מן החוקים אין להבין סוף טעמה עד תכליתה ואין לך רשות להרהר אחריה, אבל עם כל זה יש בה שכליות גדולות ויסודה ועקרה הוא סוד צמצום כלומר שנתצמצם הא"ס באופן שיוכל להנהיג העולמות בפרט עוה"ז כאב המצמצם שכלו וכחו ומקטין עצמו עד הארץ להשתעשע עם בנו הקטן ולדבר עמו ולהנהיג אותו לפי שכל התינוק וקטנו... ונאמנה תדעו כי לא כדורות הקדמונים והימים הראשונים שהיו באלף החמישי דורות הללו והימים האלה, כי באותן אלף שנים היו שערי חכמה זו סגורים ומסוגרים לכן לא היו אז מקובלים אלא מעטים מי שזכה לגלוי אליהו הנביא והיה כל היום דווה בגזרות ושמדות וצרות ולא נתנה רשות מן השמים לעסוק בה כי אם לאדם אחד מאלף ושאר שרצו לכנס בחכמה זו היו מסתכנים בנפשם, לא כן באלף הששי הזה שנפתחו שערי אורה שערי רחמים כי הוא קרוב לעת קץ הימין ושמחה של מצוה ונחת רוח גדול כעת בעיני ה' להתפרסם שם כבוד מלכותו לעולם ועד...
דע בני וחכם כי דברי חכמים באגדותיהם בתלמוד ובמדרש יתחלקו לדרכים רבים מהם בדרך (היראגליפען) (כתב סודי) ומהם בדרך מליצה ומהם בדרך שכל ומהם בדרך מסורה ומהם בדרך דרש ומהם בדרך גוזמא ומהם בדרך (אלעגאריע) (אלגוריה-המשמעות היא מעבר לתוכן הגלוי והמפורש) ומהם בדרך משל ומהם בדרך חידה ומהם בדרך הרחבה ומהם בדרך הפחדה ומהם בדרך הגדלות ומהם בדרך דוגמא ומהם בדרך הפלגה ומהם בדרך הסוד כאשר אבאר לך כל אלה כפי ישע אדון המושיע.
(היראגליפען) הוא שהיה נהוג אצל חכמי קדם בין אצל חכמי ישראל ובין אצל חכמי האומות... וככה אם רצו להגיד דבר סתר באופן זה לדורות עולם הבאים אחריהם ואז בוודאי אי אפשר להראות להם התמונות עצמן ולא ציורי ורושמי אותן התמונות, מה עשו כתבו בספר בכתב ומכתב שהיה כך וכך מעשה אשר מעולם לא נעשה, כי אין דרכם להקפיד הן במעשה אשר בכתב מן התמונות הן בציירם רושמי וציורי התמונות אם ישנם במציאות אם אינם במציאות כלל, ויציירו גם שור עם כנפים גם נשר עם ראשים שנים תרנגול עם קרניים ולא יביטו רק על הדבר המכוון בו אשר ירצו לרמז בהם, ומזה הדרך הוא כל מאמרי רבה בר בר חנה (בפרק המוכר) המספר מן הבריות אשר ראה בים וביבשה וכל כדומה לזה באגדותיהם, כי ככה היה מנהג שנים קדמוניות בסוד חכמים ונבונים להסתיר עצה ולגנוז חכמה, גם כעת כבר נשכח הדבר בכל זאת נשאר מעט בידינו מזה כי אם יצוייר משולש וחודו למעלה מורה אש ואם חודו למטה מורה מים, ואם יצוייר נשר עם ראשים שנים מורה על ממשלה כפול כפלים, ואם יצוייר נערה ובידה מאזנים מורה על מקום המשפט שמה הרשע ישולם כפי מפעלו בידים כידוע להיודע...
ויש אמרות אשר חכמים יגידו בדרך אלעגאריע והוא הפך ענין (היראגליפען)... והנה הדרך הנזכר להיות מעלים עצה ולכסות דבר בדברים הוא מדרכי המשל על כן יאמרו המושלים כל דבריהם מלובשים בדברים אחרים שפתימו יכסמו ענין תוך ענין, וזה מתחלק לשלשה פנים, א) אם כסה דעת מן ההמון והמשכילים יבינו אחר הדברים האלה את הנרצה והמכוון בו, ב) לפעמים הענין המכוון בו במשל אינו מלובש ומכוסה בו הרבה ולא ילבש גבר שמלה עליו למכסה עתיק והוא ימשל בדבר קל להבין אפילו לדלת עם הארץ אכן פעולתו אמת להכניס בלב השומע הדבר הנרצה בו בהרחבה למען הרחיב את גבולו עד קצהו האחרון...
גם אמנם יש לפעמים גם כן בענין זה מה שהכתוב התכוון דווקא לאותו המעשה אשר זכרו, וסימן אמסור לך אחי וראש על זאת שהוא בכל המקום אשר אמרו תיבת "מלמד" כמו מה שאמרו (בפרק הניזקין) מאי דכתיב על נהרות בבל שם ישבנו (תהלים קל"ז) מלמד שהראהו הקב"ה לדוד חורבן בית ראשון כו', כלומר התנבא והתכוון על המעשה אשר אצל נהרות בבל, אך בכל מקום שאמרו "מאי דכתיב" וילכו אחורנית והביאו מעשה שהיה אחר שנים רבות ולא אמרו תיבת "מלמד" לא התכוון הכתוב אלא דרך כלל על כל אדם, והם ז"ל הביאו מעשה באדם אחד דרך פרט לדוגמא בעלמא, כי ע"י זה יתבררו ויתלבנו ויצרפו דברי נביאים וכתובים כי כאשר פתרו כן היה, למען דעת כי לא נפל דבר מכל דבריהם ארצה...
גם יש אמרי קדוש אשר הם דרך הסוד בסוד אלוה, כלומר מאמרים שנראה בהם בהשקפה הראשונה עם האחרונה שלא התכוונו בהם כי אם לאיזה סוד מסודות התורה וכל דבריהם על עלמות, כמו אמרם ז"ל שעור קומה של יוצר בראשית כך וכך פרסה, וכאמרם (פרק קמא דברכות) על פסוק וראית את אחורי (שמות ל"ג) שהראה הקב"ה למשה קשר של תפילין, וכן הרבה כדומה לזה, כלם מדרך הסוד המה לא זולת, ונעלם דבר מעיני הקהל ולא נודע כי אם ליראי ה' ולחושבי שמו כנאמר סוד ה' ליראיו...
דע כי באמת באותן התמונות אשר הראה חכם מחכמי ישראל לחבירו מן דברים הנמצאים או בציורים מן אותן הדברים, אין בהם כל סוד מסודות התורה, אפס בשעה אשר נמנו וגמרו חכמי ישראל הקדמונים לכתבם לדורות בני ישראל באגדותיהם בתלמוד או במדרש להיות למשמרת הענין ההוא בלבות חכמי דור ודור והמשכילים בספר עד הדור האחרון...
הנה כאשר ספר המן לזרש אשתו וכל אוהביו בלשון (פרסי) או (טורסי) את עשרו ורוב בניו ואת כל אשר גדלו המלך, ואמר להם כי כל אלה אינו מספיק לשמח את לבבו כל שעה אשר רואה מרדכי היהודי יושב בשער המלך ולא קם ולא זע, הנה יעידון ויגידון כל חכמי לב כי לא היה אז בדבריו בלשון ההוא כל סוד מסודות התורה, אכן בעת אשר העתיקו אנשי קודש את דבריו ללשון הקודש המה מרדכי עם הזקנים אשר היו בדור ההוא אשר כלם בעלי רוח הקודש היו, אז כל התיבות והאותיות אשר בחרו למו זקני העדה הקדושה לכתוב המגילה ההיא לעם סגולה לדורות עולם לקיים עליהם להיות הימים ההם נזכרים ונעשים בכל דור ודור, כלם ברוח הקודש נאמרו ונזדמנו להם במספר ובמפקד אל עליון, באופן אשר יוכל להתלבש בהם רוח הקודש, וימצא להם דוקא תיבות וכל זה איננו שוה לי (אסתר ה'), ובזה כבר יש שם סוד גדול מסודות התורה פקח עיניך וראה כי חתם עליה שם הוי"ה ב"ה בסופי התיבות ודוקא מהופך לרמוז על מדת הדין אשר חשב המן להשליט על עם ישראל שעל ידי כן יוכל לשלוט בהם, ונהפוך הוא אשר ישלטו היהודים המה בשנאיהם, על פי מאמר אסתר יבא המלך והמן היום (שם) אשר דברה עם אחשורוש כמו כן בלשון (פרסי) או (טורסי), ויבא מלך הכבוד בראשי התיבות בלשון הקודש אשר העתיקו אנשי מרדכי וראשי אבות הזקנים, ויצא העתק מפיהם בהזדמנות האותיות והתיבות דוקא כסדר לרמוז על מדת רחמים אשר המשיכה אסתר על ישראל, וככה שאר שמות הקודש היוצאים מפסוקי המגילה, אשר אותם קדושי ישראל יביעו ידברו העתק המגילה, אשר על כן יש במגילת אסתר כמו בשאר הכתובים דברי רזין והסתר...
אמנם אשר אני אחזה לי מה שראוי להודיעך ונכון להשמיעך בדבר הזה הוא, כי אף גם אם יש סוד בכל דברי חז"ל כאשר אמרתי, בכל זאת אנו חייבים להשתדל להעמיד דבריהם לפי פשוטם גם כן בכל האפשרי, ולא למראה עיניו ישפוט האדם להחליט בהשקפה ראשונה שאין בהם פשוט ופירוש אין להם מלבד הסוד ויפן לפאת צפונה תיכף...
וכי תאמר בלבבך מה הועילו חכמים בתקנתם זה בתעלומות חכמה בדברים אחרים, או שהיה להם לכתוב אותם החכמות בפירוש למען דעת כל איש ישראל או שלא לכתוב כלל ואם העלם יעלימו מי ידענו ויסתרו פנים ומי ישורנו, על זה תען לשוני אמרתך כי באמת לא בכל פעם יעלימו ויערימו סוד חכמתם רק יפרשו ויגלו מוסדות חכמתם בכמה מקומות, אך יש כמה ענינים ודברים הרבה אשר אין ראוי לגלותם אל ההמון, מהם סכנה מפני חמת המציק ומהם אשר איננו ראוי לכסיל מכמה טעמים כנאמר באזני כסיל אל תדבר (משלי כ"ג), ודברים כאלה הסתירו דבר בתוך דבר ואז יחד כסיל ובער יאבדו ולא ידעו והמשכילים יבינו...
עד כאן דברי קודשי של מחבר "ספר הברית" דברים "הנחמדים מזהב ומפז רב ומתוקים מדבש ונפת צופים".

כפי שמביא המחבר בהקדמתו שכל ספרו נשען על הספר הקדוש "שערי קדושה" למהרח"ו. והמעיין בשני ספרים אלו יומתקו שפתיים ויוסיף לקח.

יום ראשון, 28 ביוני 2015

פרה אדומה

"זֹאת חֻקַּת הַתּוֹרָה אֲשֶׁר צִוָּה יְהֹוָה לֵאמֹר דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִקְחוּ אֵלֶיךָ פָרָה אֲדֻמָּה תְּמִימָה אֲשֶׁר אֵין בָּהּ מוּם אֲשֶׁר לֹא עָלָה עָלֶיהָ עֹל"
המצוות מתחלקות לשלשה חלקים נאמר בספר דברים: "כִּי יִשְׁאָלְךָ בִנְךָ מָחָר לֵאמֹר מָה הָעֵדֹת וְהַחֻקִּים וְהַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר צִוָּה יְהֹוָה אֱלֹהֵינוּ אֶתְכֶם". שלשת החלקים כלשון התורה הם: 1. עדות 2. חוקים 2. משפטים. "העדות" הם המצוות המקובלות, דהיינו שאין האדם מוצאם בשכלו אשר הם באות בקבלה, כדוגמת תפילין ציצית סוכה שופר ועוד. "חוקים" הם המצוות שאין טעמן נגלה, כגון פרה אדומה בשר בחלב כלאיים שעיר המשתלח. "משפטים" הם המצוות המושכלות דהיינו שהאדם ימצאם בשכלו גם לולי שנכתבו בתורה, כגון גניבה רציחה גזילה ועוד.
לעניינינו נעסוק במצות פרה אדומה הנזכרת בפרשת השבוע. כבר אמרו חכמינו שאפילו שלמה המלך עליו השלום אמר, בכל אלה עמדתי ובפרה אדומה לא עמדתי, (קהלת ז כג) כָּל זֹה נִסִּיתִי בַחָכְמָה אָמַרְתִּי אֶחְכָּמָה וְהִיא רְחוֹקָה מִמֶּנִּי". והנה חיזוק נפלא לפלאי הגימטריאות, המקרא משתמש לפעמים בכתיב חסר ולפעמים בכתיב מלא, והנה המילה "רחוקה" היא אחת הדוגמאות. צמד המילים כאן "והיא רחוקה" בגימטריא "פרה אדומה". אסמכתא שכאן כיוון שלמה בדבריו למצוות פרה אדומה.
כעת כשסימנו את ההקדמה ננסה להאיר את אותה המצווה בדברים שנאמרו כבר על ידי חכמינו אך לא מוקדו והאירו בשכלנו להתקרב ולו במעט בסודות המצווה.
נבוא לבחון את כל מצוות "החוקים" דהיינו המצוות שטעמן אינו נגלה. וננסה למצוא בהם מכנה משותף אשר יקרבו אותנו לסודם.
ממצוות החוקים שמנינו ישנן תמיד שני ניגודים באותה המצווה, בשר וחלב. כלאים-בצומח, שני מינים שאסור להרכיבם יחד, וּּבּחָי, שתי חיות שאסור לזווגן יחד. שעיר המשתלח וניגודו הוא השעיר שעולה קורבן בבית המקדש. שעטנז-צמר ופשתים יחדיו. פרה אדומה-שמצוותה אך ורק בכהן (שהוא הניגוד לה והוא חלק אינטגרלי מהמצווה).
המכנה המשותף הבולט הוא חסד ודין.
החלב הוא חסד והבשר הוא דין (על כן לא הותר הבשר עד נח) (הגמרא מוסיפה לזה-עם הארץ לא יאכל בשר).
כלאים כאן הסתום רב על הגלוי, ניתן להאיר את השכל מכלאי הכרם. חיטה שנזרעה בכרם בשלב מסויים של גידולה הופכת את הכרם לכלאיים, ויאסר הכרם בהנאה ואכילה. החיטה הופכת ללחם שהוא חסדים. והכרם ממנו יהיה היין שהוא דין.
השעיר המשתלח הוא דין והשעיר השני שעולה קרבן הוא חסד. עוד רמז שנשתמש בו בהמשך שעיר הקרבן שמוקרב בבית המקדש עולה מעלה מעלה ואילו שעיר המשתלח נזרק לתהום עמוק מטה מטה.
שעטנז- הבל שהביא צמר משובח מבכורות צאנו הוא החסד וקין שהביא פסולת מאכלו זרעי פשתן הוא דין
פרה אדומה- היא דין (אדום) הכהן הוא החסד.
נתמקד כעת בקין והבל. לתורה רבדים רבים. ואנו לרוב רואים את הרובד הפשוט הנראה לעין ולשכל- קין והבל ברובד הפשוט הם בני אדם כמונו, וכן מעשיהם. וכמובן שרובד זה מצוי והכרחי. אך ישנם רבדים יותר עמוקים אשר מהם נלמד ההשתלשלות של העולמות הרוחניים.
קין והבל משולים לחומר וצורה. הם תאומים שנולדו מהניסיון של אדם אביהם שנולד זכר ונקבה, וביקש מהבורא שיפריד אותו על מנת שהוא בעצמו יעשה את החיבור. ואכן הקדוש ברוך הוא "מוציא אחת מצלעותיו" ומגיש לו. וכאן בא החיבור שמופיע בשני פנים: 1. האכילה מעץ הדעת "וַתֵּרֶא הָאִשָּׁה כִּי טוֹב הָעֵץ לְמַאֲכָל וְכִי תַאֲוָה הוּא לָעֵינַיִם וְנֶחְמָד הָעֵץ לְהַשְׂכִּיל וַתִּקַּח מִפִּרְיוֹ וַתֹּאכַל וַתִּתֵּן גַּם לְאִישָׁהּ עִמָּהּ וַיֹּאכַל" (נלווה אחריהם הפסוקים השייכים לאותו מעשה) 2. החיבור ביניהם "וְהָאָדָם יָדַע אֶת חַוָּה אִשְׁתּוֹ וַתַּהַר וַתֵּלֶד אֶת קַיִן וַתֹּאמֶר קָנִיתִי אִישׁ אֶת יְהֹוָה". שניהם מעשה אחד שלמעשה אחרי שהפריד הבורא את חומר מן הצורה מתחברים הם בעצמם והתוצאה היא התאומים קין והבל, שלמעשה הם חומר וצורה. קין והבל (יותר נכון קין) בגלל שבמעשה הראשון יש ריח של "חטא" מנסים שוב להיפרד. וכאן הכישלון גדול מהראשון. ולאחריו בא התיקון של אדם וחוה שמולידים את שת.
נוסיף לעניין מדרש חז"ל "רצה הקב"ה לברוא את העולם במידת הדין וראה שאינו מתקיים חזר ושתפה למידת הרחמים".
כשדברנו על הרבדים והבאנו את קין והבל כחומר וצורה. ברובד יותר עליון אלו מידת הדין ומידת הרחמים. בניסיון הראשון שהבאתי אדם הוא החסד והאשה היא הדין וכאן יש כשל אך נוצר חיבור. בניסיון השני קין הוא הדין והבל הוא החסד. כאן ברגע שהדין נפרד אין יותר קיום החסד בטל (מה שנקרא-קין הרג את הבל). וכל המשל בא להסביר לנו "האיך ראה הבורא" שהעולם לא יוכל להתקיים בדין ושיתף עמו את הרחמים.
כעת נתקדם לשיתוף בין החסד לדין. ובכל מבואות הקבלה והחסידות מסבירים שהחיבור בין החסד לדין מוליד את הרחמים. בעץ הספירות נקראות מידות אלו חסד דין תפארת, אחר יבואו האבות אברהם יצחק ויעקב, ויקנו את המידות האלו אברהם הוא החסד, יצחק הוא הדין, ויעקב הוא התפארת, הנקרא בחיר האבות.
במסגרת הספירות אנו רואים כמה סוגים של התחברות. כפי שהזכרנו החסד והדין מולידים את התפארת וכן החכמה והבינה מולידים את הדעת (זה הרובד של הנסיון הראשון של האדם). אך ישנו חילוק בחיבור. המיצוי ביניהם דהינו מידת האמצע שביניהם היא הדעת. ואילו התפארת היא ההכרעה בין החסד לדין. למרות ההבדלים הדקים שביניהם בשכלנו הקט, ישנו הבדל מהותי הוא מה שקרה במעשה אדם וחוה. הנסיון הראשון הביא לחיבור אך הוא היה הממוצא השווה שביניהם והתוצאה שהתקבלה היא תוצאה סטטית ולא מה שצריך להיות תוצאה של ב"צלם אלהים" (דהינו התעלות תמידית). אך בניסיון השני של אדם וחוה יש הכרעה שממנה נולד שת בצלמו ודמותו של הבורא. כמידת הרחמים. (הדוגמא להכרעה – המשפט - השופט צריך להכריע בין שני הצדדים ולא ללכת לממוצא. כבר דנתי בזאת במשפט שלמה. שאמר שלמה נחצה את הילד! והשקרנית הסכימה ואילו אֵם הילד לא. מכאן משפט תמיד יכריע לאחד מן הצדדים ועל כן מדת התפארת הנקראת רחמים נקראת גם משפט)
מכאן ואילך נאסר עלינו חיבורים מסוימים של דין וחסד היכולים במקום לבנות להביא להרס. וכמו שהזכרתי נאסר הבשר באכילה עד נח. ולפעמים אנו רואים שאותו איסור הופך למצוה שכן צמר ופשטים אסורים יחדיו אך בציצית מותר. אשה שנישאה, אחי בעלה שהיה אסור עליה. באם נפטר בעלה בלא ילדים, מצוה על האח לישא את האשה.
פרה אדומה- באם יש לה שתי שערות שאינן אדומות פסולה. (חייבת להיות דין גמור ללא רבב)
ניגש כעת לטומאת מת- נאמר במסכת כלים "אֲבוֹת הַטֻּמְאוֹת, הַשֶּׁרֶץ, וְשִׁכְבַת זֶרַע, וּטְמֵא מֵת, וְהַמְּצוֹרָע בִּימֵי סְפָרוֹ, וּמֵי חַטָּאת שֶׁאֵין בָּהֶם כְּדֵי הַזָּיָה, הֲרֵי אֵלּוּ מְטַמְאִין אָדָם וְכֵלִים בְּמַגָּע, וּכְלֵי חֶרֶשׂ בָּאֲוִיר, וְאֵינָם מְטַמְּאִין בְּמַשָּׂא". מכאן שהמת אינו טמא רק הנוגע בו הופך להיות אב לטומאה. הראשונים (התקופה שלפני 600-800 שנים) הרגישו בבעיה שקשה עלינו ההבנה איך הלא טמא מטמא, וכינו את המת "אבי אבות הטומאה" (ביטוי שלא מופיע בתורה) ובכך הרוויחו שני טעמים. האחד שלא נתמה איך, מה שלא טמא, מטמא. והשני שהנוגע במת הופך לאב טומאה ואילו יתר אבות הטומאה הם עצמם המקור.
ומכאן צריכים אנו להבין מדוע ולמה הנוגע במת הופך לאב טומאה?
מהו אם כן המת? אומר המהר"ל הוא "נבדל" מהמציאות, מגע האדם בנבדל דהיינו בהעדר מציאותו הוא המטמא. ההעדר יוצר טומאה באדם הוא נדבק בו (בנפשו) עד שצריך הזייה פעמיים שלישי ושביעי להיטהר (שבעה ימים טמא-מסמל עולם שלם). יום השלישי בבריאה הוא     התחלת החיים (הצומח) זו התחלת ההיטהרות, וכן ביום השלישי חטאה האדמה שנצטוותה להוציא עץ פרי אשר טעם העץ כטעם הפרי והיא הוציאה עץ פרי שטעמו לא כטעם הפרי. (אדמה-פרה אדומה) ובשביעי היא השלמת העולם שלמות החיים.
תהליך ההיטהרות, שוחטים את הפרה ואחר שורפים אותה לעפר. עפר הפרה הוא תמצית המוות. פעולת שריפת הפרה היא שיחזור של המוות.
אחר, לוקחים את הצמח החי ביותר הוא עץ הארז. ואת הצומח ממועט החיים ביותר הוא האזוב. והקורבן חייב להיות כשר וחי ביותר - היא הפרה. וממועט החיים ביותר היא התולעת.
"וְלָקַח הַכֹּהֵן עֵץ אֶרֶז וְאֵזוֹב וּשְׁנִי תוֹלָעַת וְהִשְׁלִיךְ אֶל תּוֹךְ שְׂרֵפַת הַפָּרָה"
ואחר "וְלָקְחוּ לַטָּמֵא מֵעֲפַר שְׂרֵפַת הַחַטָּאת וְנָתַן עָלָיו מַיִם חַיִּים אֶל כֶּלִי"
בכלי אשר בו המים החיים נותן בו את עפר הפרה.
האדם מורכב מכלי וזרימה אין סופית (מים חיים). השאלה איך כלי מוגבל יכול להכיל דבר אין סופי? תשובה זו מעל לבינתנו. כיון ששכלנו מוגבל.
וכעת שאנו לוקחים את עפר הפרה שהוא תמצית המוות, והמושאל למוות הוא החלק שבנו הנקרא כלי, כי ללא זרם החיים הוא מת, ואת העפר מוסיפים למים החיים אשר בכלי, למעשה זה תהליך של תחיית המתים. וזה משיב לחיים את חלק הנבדל שנדבק בטמא.
והנה כך נטהר האדם מטומאת מתים.
נעזרתי ברעיונותיו של "רבנו בחיי" בפירושו על התורה וכן מהרב אורי שריקי שליט"א. וחלק מהרעיונות ינקתי מרבי, אברהם אבולעפיה. והנה קשור לספרו ובעמוד ע"ה חלק ראשון תוכלו להחכים:

http://www.amnongross.com/wp/wp-content/uploads/2014/05/%D7%9E%D7%A4%D7%AA%D7%97-%D7%A1%D7%A4%D7%99%D7%A8%D7%95%D7%AA-%D7%9E%D7%A4%D7%AA%D7%97-%D7%AA%D7%95%D7%9B%D7%97%D7%95%D7%AA.pdf

יום רביעי, 26 בפברואר 2014

הטהרה והיטהרות

הטהרה תלויה בשלשה דברים: 1. מחשבה 2. דיבור 3. מעשה. 1. עיקר המחשבה-שיחשוב בליבו לפני מי עתיד לתן דין וחשבון. 2. עיקר הדיבור-שישמור פיו ולשונו מדבר מרמה. 3. עיקר המעשה-מה ששנוא עליך על תעשה לחברך.
כנאמר (מסכת אבות פרק א' משניה י"ח) רבן שמעון בן גמליאל אומר, על שלשה דברים העולם עומד, על הדין ועל האמת ועל השלום, שנאמר (זכריה ח) אמת ומשפט שלום שפטו בשעריכם:
ספר מפתח השמות – אבולעפיה - "והאמת כוללת המעלות השכליות, והשלום כולל מעלות המדות, והמשפט הוא משותף משניהם ויקרא משפט צדק ומשפט אמת וגם משפט שלום".
בדבריו הקצרים של הרב אבולעפיה נמצא את ההקבלה בין מחשבה דיבור ומעשה לשלשת הדברים שהעולם עומד עליהם. וכמו שנאמר בזכריה, אמת משפט שלום. האמת שכוללת את המעלות השכליות והיא כנגד שלשת הספירות העליונות הנקראות "שכלים" אשר הם מקבילים למחשבה. השלום הכולל את מעלות המדות שהוא כנגד שבע הספירות התחתונות הנקראים מדות שהם מקבילות לדיבור שהוא המחשבה שיצאה לפועל, כן אלה השבע ספירות הם היציאה לפועל של הספירות השכליות. המשפט הוא המעשה שהוא תוצאת הדיבור, הוא המכריע המיוחס לספירת התפארת, ששֵם י-ה-ו-ה מיוחס אליה (ולמבינים יש מכאן מעוף רציני-ואולי נרחיב ברמז עבה: המחשבה היא הבראשית, הדיבור הוא הכח האלהי, המעשה הוא התגלות ההויה)
שלשת הדברים האלו על באים לשמור על הטהרה, אך אם נפגמה הטהרה יש לעשות בנוסף תיקון לפגם. לשם כך באו הקורבנות. שגם אז על מנת לשמור על הטהרה נצטרך להשתמש בשלשת הכללים האלו, כיון שהטהרה אינה מתקיימת מעצמה.
הקרבנות הם פלא עצום. לא כאן המקום להיכנס בסודם אך ראשית אביא את פעולתם:
קרבן עולה-התורה לא מגלה לנו על מה מכפר קרבן זה, אך מחז"ל נלמד שמכפר על עבירות קלות שאין חייבים עליהם מלקות או מיתה ואפילו אם עבר במזיד. ויש דעה שהעולה מכפרת על הרהורי עבירה בלבד.
קורבן התמיד הוא קורבן עולה, שהיו מקריבים בעבור כל העם פעמים כל יום, וכן מי שנדר או התחייב בקורבן עולה, היה מביא את קורבנו באופן אישי והיה קרב על המזבח.
קרבן אשם וקרבן חטאת- מכפרים על עבירות שנעשו בשוגג.
קרבן אשם וקרבן חטאת היה מגיע על ידי מי שיתחייב עקב חטאתו או אשמו וכן היו זמנים בשנה שהיו מקריבים קרבן חטאת ציבור.
בעת הקרבת קרבן היחיד, היה מקריב רואה עצמו ממש עולה המזבח ונשרף. וכאן היה חוזר בתשובה עד שהיה מתנקה לחלוטין. וכן קרבנות הציבור באורך פלא היו מטהרים את הציבור מהעבירות שמנינו למעלה, היום אין בית מקדש ואין הקרבת קורבנות אך יש דרך היטהרות!!!
אבאר לעניין השגגה והזדון מתוך מאיגרת הרמב"ן:
"שמע בני מוסר אביך, ואל תטוש תורת אמך. תתנהג תמיד לדבר כל דבריך בנחת לכל אדם ובכל עת, ובזה תנצל מן הכעס....
על כן אפרש לך איך תתנהג במדת הענוה ללכת בה תמיד. כל דבריך יהיו בנחת, וראשך כפוף, ועיניך יביטו למטה לארץ ולבך למעלה, ואל תביט בפני אדם בדברך עמו, וכל אדם יהיה גדול ממך בעיניך, ואם חכם או עשיר הוא, עליך לכבדו. ואם רש הוא, ואתה עשיר או חכם ממנו חשוב בלבך כי אתה חיב ממנו והוא זכאי ממך, שאם הוא חוטא הוא שוגג ואתה מזיד".....(עד כאן מהאיגרת).
רומז לנו הרמב"ן על החילוק בין מזיד ושוגג, ותולה אותם בדעת. שהרי מי שלא בר דעת עבירותיו היו בשוגג, ומי שהוא בר דעת עבירותיו במזיד. המושג דעת כאן הוא לא התייחסות כללית לבן האדם אם הוא בעל דעת או הוא בר דעת, אלא האם היה בעל דעת או בר דעת בשעת המעשה. נשאלת השאלה, האם עובר העבירה בעל דעת או בר דעת? לדוגמא: אדם שקם בחצות הלילה בשבת ניגש לשירותים החשוכים והדליק את האור, כיון שלא זכר ששבת כעת. זאת אומרת, שלא היה בדעתו שכעת שבת, והוא בר דעת לכן הוא שוגג. לעומתו עובר העבירה במזיד: שרצה ספר בשבת מחדר חשוך ולא יכל לראות את הספר מפאת החושך וידע ששבת היום ואף על פי כן הדליק את האור. בזמן המעשה היה בעל דעת. (להקל על הרבים אומר שחלק גדול מהעבירות נעשות בשוגג. לדוגמא יהודי שנוסע בשבת ברכב אפילו שהוא יודע שאסור להדליק אש בשבת. אך לנסוע אין לא שום הבנה מדוע אסור שהרי לא מדליק אש בידיים גם הוא נקרא בר דעת).
אך היכן אנו מוצאים את ההתבטאות אצל הרמב"ן? העני כמו שאומר הרמב"ן הוא שוגג כיון שאין עני אלא בדעת. והחכם (איזהו חכם הרואה את הנולד) הוא בעל דעת, עבירתו במזיד.
וכמו שציינתי למעלה יש מעין תחליף לקורבן!!!
אנו מורכבים מגשם ורוח (גשמיות ורוחניות) הגשם מושך אל הטומאה והרוח מושכת אל הטהרה. לכן חייב לבוא האיזון על ידי שמירת הטהרה.
ואולי נרחיק לכת אל תחילת הבריאה: המעבר מאין ליש אינו ניתן להבנה מלאה אך אפשר להתקרב ולהתבונן.
דרך ההתבוננות תהיה באמצעות המחשבה שבאה לידי הבנה באמצעות הדיבור. הדיבור הוא ה'כלי לקבלת ההבנה.
הדיבור בנוי מאותיות האותיות מורכבות מקול ו'קליפה' הקול הוא אוׁ אוּ אִי אָה אֶה דהיינו אל"ף יתר האותיות הם הקליפות או יותר נכון 'הברות'.
הדיבור הוא צירוף של אותיות אשר יוצרות שפה אפשר לצרפן בהרמוניה והן בוראות אפשר לצרפן בדיסהרמוניה והם מחריבות.
ומה שמחבר את הקולות לדיבור הן ה'קליפות' שלמעשה בלעדיהן אין חיבור והכל נשאר אחד.
וכמו שרומזים הספרים הקדושים שעל האדם לשאוף אל האחדות בשם. וזו באה בדרך ההיטהרות, דהיינו להפוך את החומר לצורה, או הגברת הרוח על החומר דהיינו סילוק הקליפות, המוות לחומר! זוהי התכלית אשר לא ניתן להשיגה, אך ככל שנתקרב אליה מתקרב הקץ לגוף והמוות הוא הדרך להגיע אל זו התכלית. אך אין זו הדרך היעודה!! כי הגענו הנה לחיות!! ועל זה אומר ספר יצירה "ואם רץ לבך שוב למקום שלכך נאמר והחיות רצוא ושוב. ועל דבר זה נכרת ברית". הסבר-שאם אקח את כל כולי אל תוך הנפש ואשאב פנימה בזמן קצר מאוד תפסק ממני החיות. אך כן יש לעשות זאת במנות קטנות של התקרבות וחזרה.
ובחזרה אל ה"קליפה" אותה הקליפה שהיא נצרכת נקראת בלשון מושאל "טומאה". לצורך חיותה נצרך לה מזון אך במידה, עודף המזון הוא הטומאה. מזונה נוצר מ'רוח שלילית' חז"ל קוראים לו 'יצר הרע' התורה בנוסף קוראת לו "נחש", הוא המדבק את הקולות, הוא המדבק את המחשבה, הוא המדבק את הגוף, כמשל התאים אשר יוצרים את הגוף, אך אם יקבלו התאים מזון רוחני קלוקל המוות קרוב (סרטן), שצעדיו אינם קדימה אלא לצדדים.
אבל אותו המדבק המביא אל הטהרה נקרא 'יצר הטוב'. והוא בא משלש הדברים שהזכרנו קודם המביאים אל הטהרה, מחשבה! דיבור! מעשה! כשאחשוב בליבי לפני מי אני עתיד ליתן דין. ואזהר מדיבור שקר. ומה ששנוא עלי לא אעשה לחברי. בכך אשמור על הטהרה.
ומאידך, אומרת לנו התורה "יצר לב האדם רע מנעריו" כיון שלא יכול ילד בקטנותו לדבוק בשלשת הדברים המביאים אל הטהרה גובר בו יצר הרע. דהיינו יצר הרע יתגבר תמיד כשלא נאחוז בשלשת הדברים, ואז נצטרך אל הטהרה נוסח הקורבנות על מנת להגיע אל הטהרה.
התינוק בצאתו אל העולם מגיע ערום וטהור. מה ששומר על טהרתו מרגע יצירתו הם מֵי השפיר שעוטפים אותו, אפילו שבשלב המתקדם בהתפתחותו בבטן משתין התינוק וחלק ממי השפיר הם השתן שלו עדיין מגנים עליו מי השפיר. שהנוזל בתנאים מסוימים מטהר!!!
ומכאן גילתה לנו התורה את דרך הטהרה לטמא.
אשה ש"נטמעה" לבעלה נטהרת לו בטבילה. התורה הקצינה בדיבור על מנת שנבין את חומרת הענין. אשה "טמאה" לבעלה, היא מרגע שקבלה את מחזורה, אותם הדמים היוצאים ממקורה ברגע שיגיעו למגע עם בעלה תטמא אותו ממש! ותגרום לו פגם בבריתו. האשה אינה נפגעת או נטמאת ממש היא רק "נושאת". וברגע שפסקו דמיה ועברה את תהליך הטיהור שמפאת חומרת הנזק שיכולה לגרום לבעלה נצרך החמרה יתרה להגיע אל "הטהרות". (גם כאן מפאת עדינות הנושא לא הרחיב ואולי גם כאן רמז עבה, שישנן מחלות שהנושאים אותם אינם נפגעים מהם אלה רק מי שבא אתם במגע).
מֵי המקוה - הם בחינת של מי השפיר - אשר אינם מי ברז רגילים אלא מורכבים בהוראות מסוימות הנותנות להם סגולות טהרה (ונבאר).
חייבים מים אלו להכיל במקורם 40 סאה (כ400 ליטר) של מי גשמים, אחר אפשר לערב
בהם מים רגילים. אך יש דרכים מיוחדות לעירוב זה וישנם כמה וכמה כללים שצריכים לעמוד בהם על מנת שיהיו המים כשרים לטבילה.
מהתורה נצרכה רק האשה להיטהר במי המקוה, אך במאות השנים האחרונות התחזק מנהג הגברים לטבול במקוה בפרט לפני שלשת הרגלים וכן בערבי שבתות ומנהג חסידים לטבול בכל יום.
כפי שהוקרב קורבן התמיד בכל יום כן המהדר נוהג לטבול בכל יום על מנת להיטהר. כמובן שהקורבן עשה את עבודתו ביעילות יתרה על המקוה.
כשהיה היחיד מביא את קורבנו והיו הכהנים מעלים את הקרבן על המזבח היה המביא חש בבהירות ובצלילות כאילו הוא זה על המזבח נשרף כולו, "עולה לשם". וכך הוא מביע חרטה מלאה על כל מה שעשה.
ואילו הטבילה שנעשתה כהרגל ואין אנו בקיאים בסודותיה אינה יעילה בקרבן, אך כל מי שמהדר בעשייתה מיעל את הצלחתה.
על מנת לקרב את ההבנה אל ליבנו הבאר דברי בלשוני לפי הספר "גלי רזיא" לרבי אברהם, שאין ידוע זהותו ממש ולא את תקופתו, יש המקשרים אותו לרבי אברהם הלוי (שזכיתי בעבר להוציא את מבחר כתביו בספר הנקרא 'נבואת הילד') שחי לפני כ500 שנה. ויש המזהים אותו כאחד מתלמידי האריז"ל דהיינו שחי לפני כ400 שנה.
נתחיל מן המידות והשיעורים. העולם ניסה לקבוע את המידות והשיעורים על פי הטבע, והיכן שלא ניתן להם קבעו קביעה שרירותית. המידה היחידה שהוסכמה על ידי כולם היא חלוקת היממה ל24 חלקים וכל חלק נקרא שעה. אך למרבה ההפתעה אין שום מידע למקור זה לא מחז"ל ולא מעולם המדע. (כמובן שיש סברות אך לא הסמכתאות).
רוב המידות בעולם נקבעו לשיטה העשרונית שמקלה על החישובים, אך זוהי קביעה שרירותית. כגון יחידות האורך והנפח המשקל והמטבעות. ואילו חז"ל קבעו מידות בעלי משמעות שנראה לכאורה שהחישוב בהם מסובך.
כשאנו באים להבין את הטבע - למי שמאמין בבורא ומקבל את התורה כולה, מסתכל על הטבע כחלק מהבריאה הנשלטת על ידי הבורא, כשמידת הטבע משתווה למידת האלהים אשר הם שווים בגימטריא, וממילא הבורא שולט על הטבע.
ואילו הבלתי מאמין שחושב שהטבע הוא השולט ובטעותו זו יכול הוא לחשוב שהוא הטבע ולקבוע מידות ושיעורים, בחושבו שבזאת תהיה שליטתו בטבע.
ואילו המאמינים הראשונים (הנביאים) קבעו את המידות והשיעורים כפי שקיבלו מהבורא. וממידות אלו אפשר ללמוד ולהבין את הטבע ואת בוראו. הטבע או העולם נקרא אדם גדול שדומה הוא לאדם. ואילו האדם נקרא עולם קטן שדומה הוא לעולם. אם ניקח את מדות האורך נראה שהם נלקחו מגוף האדם. המידה הקטנה נקראת אצבע ואחריה זרת ואחריה הטפח ואחריה האמה המידה הארוכה ביותר נמדדת כמרחק שאדם ממוצא הולך ביום (כיון שבנו כאן רק להזכיר את המידות לא נרחיב בביאורן).
נתייחס עוד למידת הזמן. מידת הזמן הקטנה שנקראת בפי חז"ל חלק אשר היא חולקה מן השעה ונחלקת ל1080 חלקים. ויש בה שתי כוונות עיקריות. האחת שחלוקת השעה תתחלק למירב החלקים מ1 ועד 10. והשנייה המשמעות. המספר 1080 מתחלק בכולם מלבד ב-7. אך ישנו מספר קטן מ-1080 שגם הוא מתחלק לכל המספרים פרט ל-7 והוא 360. אך מה שקבע את החלוקה היא המשמעות המילולית מן החלוקה. כדי לקבל את המשמעות הופכים המספרים לאותיות. והשעה יש בה תתר"ף חלקים (ת=400 ר=200 פ=80 400+400+200+80=1080). בחלוקה לחצי מקבלים תק"ם חלקים (540). לשליש ש"ס חלקים (360). לרבע ר"ע חלקים (270). לחמישית רי"ו חלקים (216) לששית ק"פ חלקים (180). לשביעית קנ"ד חלקים (154) לשמינית קל"ה חלקים (135) ולתשיעית ק"כ חלקים (120). לעשירית ק"ח חלקים (108). ומכולם יש רמזים לבורא.
ומכאן נעבור למידות המקוה שהרי אליו נפשנו חפצה להגיע.
כבר הזכרנו שהבנה באה מדיבור, והדיבור מורכב מאותיות, וצירופי האותיות מביאים את ההרמוניה. למילה "מקוה" יש 24 צירופים הצירוף הראשון שעולה במחשבתי הוא 'קומה'. בתורת הסוד מוזכר רבות הביטוי 'שיעור קומה', הבאה לצייר את האדם השלם או את העולם בכללותו. ועל כן המקוה מכיל שיעור קומה שלמה היכולה להשלים את האדם.
מרבה המחבר בספרו "גלי רזיא" לקשור את המקוה לקריאת שמע, בהשוות מידות המקוה לאותיות קריאת שמע, ואפילו הזוהר הקדוש מזכיר זאת כמה פעמים. וננסה להבין מדוע רצונו לקשור בין השנים.
תורת האריז"ל מכוונת את האדם לעשות "ייחודים". מושג זה מוזכר רבות בספרים רבים, אך משום מה משתמטים המחברים להסבירו ובטח שלא לעומקו. ואולי נפתח כאן פתח דק. אנו שומעים רבות את המילה "יחוד" בחלקים שונים בתפילה, "לשם יחוד קודשא בריך הוא ושכינתא..." היכן שמופיעים ייחודים אנו מבחינים בשמות השם, בשילוב שמות (יאהדונהי), במילוי שמות (יוד, הא, ואו, הא). למעשה הייחוד הוא כלי להתדבקות בשם, להגנה, לטהרה. אך נשאלת השאלה איך הוא פועל? הייחוד מחבר אל האחד. הדבר המופלא ביותר הוא לדעת ידיעת השם על פי השם - אומר הרב אבולעפיה.
ידיעה היא חיבור – "והאדם ידע את חוה אשתו ותהר ותלד את קין" "וידע אדם עוד את אשתו ותלד בן ותקרא את שמו שת". ההתעסקות בשמות השם מביאה לידיעתו, דהינו ליתייחד בו לאחד. זאת אומרת מטרת הייחודים היא להידבק בשם.
רבות נאמר על קריאת שמע שתפילה זו היא ייחוד. אם כך גם הטבילה במקוה היא ייחוד שהרי המקווה מלא מים אלוהים חיים. זהו חיבור אינטימי ביותר בין הגוף למים.
קריאת שמע שנתקנה כחלק מהתפילה לאומרה פעמיים ביום מכילה 248 מילים, ובשפת חז"ל רמ"ח תיבות. והסוד הגדול נרמז בתיבת רמ"ח שהרי אלו אותיות רחם הטבילה היא כעין חזרה אל הרחם. עומדים כשהראש בחוץ ומתכווצים כלפי מטה מעין צורת התינוק במעי אמו וכל הגוף בתוך המים ואז כשנגמר האויר מוציאים את הראש מן המים. זוהי בחינת הולדה מחדש! כפי שמגיע התינוק ערום וטהור כן כאן. מים הם חסדים איזה חסד נפלא עשה עמנו הבורא שנתן לנו דרך הטהרות כזו נפלאה.
וכדי שלא יפלו כל דברי אל הצד האפל אסיים בדברי חיזוק אשר בעזרתם יעמדו הדברים שרירים וקיימים.
אחד מכלי המשחית הגדולים שהומצאו עד היום היא המכונית. מצליחה המכונית להרוג ולחסל רבבות. על כן מתפקידנו לא להוריד את העיניים מהכביש אפילו לרגע, הידיים על ההגה, והרגל מוכנה לכל מקרה. ואם זאת וביודענו את הסכנות הכרוכות אנו משתמשים בכלי הרכב, כיון שהצורך בו הכרחי.
כבר בזמן התנאים היו תנאים שחשבו כיון שיכולה האשה לטמא את הבעל לא נשאו אשה. וידוע הסיפור ומשני תנאים, בן עזאי ובן זומא. שלא נשאו נשים ועלו לפרדס דהיינו עסקו בייחודים ובהדבקות בשפע האלהי, אך לא עלה בידם, הטומאה תפסה אותם שם ברום המעלות. והאחד השתגע והשני מת. מזהירה הגמרא אדם ללא אשה הוא "פלג גופא" חצי גוף. אין לא דרך להגיע אל השלמות ללא אשה. כחלק מדרך החיים הוא להקים משפחה להשאיר דור המשך.
למי שמפחד מהטומאה עשה עמנו הקדוש ברוך הוא חסד. ודאג לנו למקוואות אשר כשתהיה האשה ראויה להתייחד עם בעלה תגיע אל המקווה אשר יסיר ממנה את אותה "הטומאה", ואז תהיה ראויה לבעלה. כמובן שכל הדינים הכרוכים בעניין צריכים לימוד וידיעה, כפי שנהיגה ברכב צריכה אל הלימוד והידיעה, עד שאין מי שלא יכול להגיע אל זו הידיעה.

ואם דברי אלו יועילו כדי לקרב עוד נשים ואפילו גברים להנות ממים אלוהים חיים דיינו.

יום ראשון, 2 בפברואר 2014

גלגל האותיות


נושא הגימטריה תופס מקום נרחב מאוד אצל אבולעפיה.
דף הויקפדיה מגדיר את הגימטריה כך: "גימטריה היא מתן פרשנות למילה או למחרוזת מילים לפי סכום ערכן המספרי של האותיות. לאחר שהומרו למספרים, ניתן להשוות מילים זו לזו ולמצוא קווי דמיון. יש המייחסים למילים בעלות ערך מספרי זהה משמעות מיסטית, ויש הרואים בכך שעשוע.
ננסה עוד לפשט את ההגדרה. נתבונן במאזני המשקל בצד אחד נשים חמש עגבניות ובצד השני נשים משקולת של 1 ק"ג ונראה שהמאזנים ישתוו. זאת אומר שחמש עגבניות שוקלות 1 ק"ג. מצאנו שיש קשר בין חמשת העגבניות לבין המשקולת אפילו שהם לא מאותו החומר ולא שווים במספרם. שהרי זה אחד ואלו חמש. אך המשקל מקשר ביניהם ונוצר קשר.
כך הדבר באותיות הקודש שלנו. שמילה כמו איש שווה בגימטריה ל311 שהרי א=1 י=10 ש=330 ואם ניקח ממולה את המילה רפאל ר=200 פ=80 א=1 ל=30 ויחד 311 מצאנו קשר בין המלה איש למילה רפאל.
כמובן שהעניין מורכב ומפותל וצריך הרבה הקדמות וקבלות על מנת להשוות בין הממצאים השווים.
ומי שעוסק רבות בצירופים קונה ידע ורגש רב בגימטריה.
בספר "נר אלקים" אומר אבולעפיה "כל אדם שהוא דבק בשם השם דבק בו וסוד דבק הוא מגלגל כח הכחמה" (דבק בגימטיה 106 וכן מגלגל וכן כח החכמה) כוונתו של אבולעפיה לומר שהמגלגל אותיות בדרך הצירופים זוהי הדבקות בשם. ואיך נעשה הגלגול, בכח החכמה.
וממשיך אבולעפיה במשפט ארוך בלי אויר באמצע ואומר, "על כן כל הגלגל הנמצא באותיות שמוציא הרוח מן הכח אל פועל יצירה בצפיית המרכבה לגלגל השם עם כל אות ואות בגלגול שבעים לשונות הוא הכח הנמצא בצירוף המשולש אשר התחלתו מן אב"ג שהוא השפע הראשון האמיתי המושג לאדם". (לקחת אויר:-)
הסבר- נדמיין את האותיות מפוזרות על גלגל בתוכנו, והגלגל הוא הכח המניע אותן. ועל הגלגל הזה האותיות כרוח. שהרי רק בפה הם מקבלות את ממשותן ושם בפנים הם כרוח. והגלגל מניע אותן אל פועל היצירה, הוא המקום בו האותיות מתחילות לקבל רושם מעֵין ציור (ציור יצירה). וזהו הכוונה בביטוי פועל היצירה. ואחר אומר אבולעפיה, בצפית המרכבה. זהו שחקיקת האות שהוא הציור כעת נחצבת מן מקומה (כנאמר בספר יצירה "חקק וחצב") ופעולה זו נקראת צפית המרכבה (מן הרכבה) ואחר, באומרו "לגלגל השם עם כל אות ואות", רצונו לומר כפי שהקדים, שהדבק בשם השם דבק בו. וכשהשם דבק בו ובגלגל האותיות, כל אות ואות שהוא מגלגל הוא מגלגל עם השם הדבק בו. וזה נעשה בכל שבעים הלשונות באותה הדרך. (שלשון הקודש היא האם של כל השבעים לשונות). ומילה בת שלש אותיות כמו א'ב'ג' היא המילה הקצרה ביותר שמפתחת יותר צירופים ממספר האותיות שלה. כי מאות אחת אין צירוף כלל. משתי אותיות כמו א'ב' יש שני צירופים אב בא מספר הצירופים שווה למספר האותיות. ומילה בת שלש אותיות כגון א'ב'ג' נותנת לנו ששה צירופים, אבג אגב בגא באג גאב גבא. וככל שנוספים אותיות הצירופים מתרבים בחשבון הנקרא עצרת. ואומר אבולעפיה שאותו הכח הנמצא בצירוף שהוא בא מהשם התחלתו מן צירוף של שלש אותיות והוא השפע הראשון האמיתי המושג לאדם.
השם יעזור ויתן לנו כח ונוכל להוסיף אור, ונהיה מוסיף והולך אמן.

יום חמישי, 27 ביוני 2013

קורח שפיקח היה


אנסה לברר על מה חלק קורח. ואשתדל במאוד מאוד לא ליפול לצד הפוליטיקה. כיון שלהיכן שמתקרבים סביב קורח מתעוררת אסוציאצית הפוליטיקה, כיון שקורח הוא זה שהמציא את הפוליטיקה, ואשתדל לברוח ממנה.
קורח פיקח היה. לא רק שראה קורח שיוצא ממנו שמואל הנביא ששקול כמשה ואהרן יחד, אלא ידע להסתכל גם לאחור ולראות את המחלוקת מתחילת הבריאה ועד אליו. וניסה לעורר אותה לתועלתו האישית ולא פחד כיון שראה שיש לו המשכיות חשב שיצא חי מהעסק. אך לא כך חישב לו השם "רבות מחשבות בלב איש ועצת השם היא תקום".
לאורך כל הדרך מתעוררת מחלוקת סביב השוויון. חוה אוכלת מן התפוח ונותנת לבעלה שאם תמות ימות גם הוא. קין רוצה להשתוות להבל. דור המבול רוצה להשוות את כל החי. דור הפלגה רוצה ליצור מוטציות שוות. עבודת האלילים באה לישר את הכל לקו אחד. חוזר קורח ומכריז "רב לכם כי כל העדה כולם קדשים ובתוכם יהוה ומדוע תתנשאו על קהל יהוה".
שורש מחלקות השוויון לא באה ממקום טוב, אלא, בעל רגשי הנחיתות רוצה להתעלות על הצד השני.
נחזור שוב לבראשית "ויברא אלהים את האדם בצלמו בצלם אלהים ברא אתו זכר ונקבה ברא אתם". לכאורה יש כאן שלמות אין מחלוקת הכל מחובר. "ויברך אתם אלהים ויאמר להם אלהים פרו ורבו ומלאו את הארץ וכבשה ורדו בדגת הים ובעוף השמים ובכל חיה הרומשת על הארץ". הזכר והנקבה מחוברים ומקבלים את ברכת האלהים שניהם בשווה.
מבין האדם שיש לו משימה של התעלות, ובמצב הנוכחי לא יוכל להגיע אליה, אלא צריך הוא להיות בבחינת אלוהים על מנת להדבק באלוהות. ואת הבחינה הזאת יוכל לרכוש אם האלוהים יפריד אותו לזכר ונקבה, והוא בעצמו יחבר כפי שעשה האלוהים. ואם יצליח הרי הוא "אדם". ואז מופרדת החבילה. ואכן מתחבר הזכר אל הנקבה (ובורא) ומוליד זכר ונקבה את קין ואת הבל.
חוה היא זו שמיועדת להיות הצינור להמשכת החיים. אך היא לא מסתפקת בזאת נראה לה חיסרון. (אולי בפעם אחרת יהיה בי הכח לצלול בעומקים כאלו) ואז רצונה להשוות הכוחות. נשאר לה הזכות להיות צינור החיים אך נאמר לה "אל האשה אמר הרבה ארבה עצבונך והרנך בעצב תלדי בנים ואל אישך תשוקתך והוא ימשל בך". מכאן והלאה, ההיפרדות והתחברות לא מוצא לתיקון. אך קין המשול לחומר חושב לעשות מעשה ולהיפרד מאחיו הבל המשול (לרוח) לצורה. ואכן עושה! רואה קין את נחיתותו כיון שהוא צריך (לקיים מצוות) לעבוד את האדמה, על מנת להיות אדם. ואילו הבל אחיו עסוק בהבל ברוח (רואה) רועה צאן. מנסה קין להצליח מאיפה שנכשלה חוה. להפוך את הפנימיות לחוץ כיון שלא הצליחה מנסה קין דרך חדשה להפוך את החיצוניות לפנימיות.
התורה רומזת לנו זאת. ששניהם מביאי חומר המשמש לבוש חיצוני קין מביא פשתן שממנו טווים חוטים. והבל מביא צמר שממנו טווים חוטים. כשלוקחים את שניהם יחד אומרת לנו התורה שהמעשה אסור! זה נקרא שעטנ"ז (חיבורם מביא לחורבן). וקין שפיקח היה ידע זאת וגורם להיפרדותו מן הבל שהחומר נפרד מן הצורה. והתורה קוראת למעשה "רצח". שהרי הצורה לא יכולה להתקיים ללא החומר. ואילו החומר כיון שיש לא את היצר הרע הוא החומר התוסס יכול להתקיים אך באופן זמני ולא נצחי. ומכאן האדם (בורא) מוליד כצלמו.
ומגיעים אנו אל קורח. מחלק משה את עבודת המשכן לכהנים וללוים. קורח מקבל להבנתו את העבודה הבזויה, לשאת את כלי המשכן על כתפו. ואפילו לנשיאות לא התקבל. הוא רואה זאת כעבודת סבלות. כאותה אשה שראתה את נשיאת החיים בבטנה כסבלות. קורח בקינאתו לא ראה שנשיאת ארון הקודש הוא המכובד שבתפקידים. מרים על כתפו את השכינה. ניצל את פיקחותו וערמומיותו ורצה להחריב את העולם. כפר בכל! ניסה להגיד שאם כולם שווים לפני השם אין צורך באחד מרומם מעל כולם. חלק הוא על כל המצוות. שהרי בציצית נותנים את החוט תכלת על מנת שזה יזכיר את הים, והים את השמים, והשמים את כסא הכבוד, וכך יקבל הלובש את הציצית יראת שמים. אמר קורח טלית שכולה תכלת צריכה חוט? העם כולו קדוש, למה לנו מצוות? בית מלא ספרים צריך קלף קטן בכניסתו? ובכך יסד כפירה מתמשכת לאורך דורות. דעה הרווחת ברדודים שאפשר להיות בן אדם ללא מצוות.
אומר הרב אבולעפיה בספרו גן נעול "דע כי כלל כל הקבלה נכלל בשני עניינים הנזכרים "בספר היצירה". האחד מהם ידיעת עשר ספירות והשני ידיעת כ"ב אותיות, וצריך שישתדל המקבל שמקבל שמות הספירות תחילה לקבל שפע אלהי מהם בעצמם לפי מדותיו. וידבק בכל ספירה וספירה מהם לבדה ויכלול דבקותו עם הספירות כולן יחד ולא יקצץ בנטיעות. ויעיין תחילה בספירה העשירית בכלל שהיא:
הראשונה והיא הקרובה לו, ושמה צדק. והיא השכינה ונקראת בשמות רבים, והמשיגה הוא המדבר ברוח הקודש. ורמזה "ולמשח קדש קדשים" "ולהביא צדק עולמים" (דניאל ט' כד'). וצריך המקבל לרדוף אחר זו ההשגה בכל כחו שלו, "צדק צדק תרדף למען תחיה וירשת את הארץ" (דברים טז' כ'), ונאמר "צדק עדותיך לעולם הבינני ואחיה" (תהלים קיט'). "וצדיק באמונתו יחיה" (חבקוק ב' ד'), ורבים מהם עד אין מספר". עד כאן מגן נעול.
להיות בן אדם אפשר רק על ידי הדבקות בשם. והדבקות בשם באה תחילה דרך הספירות ולפי מידותיו. דהיינו שיעיין בכל ספירה ויוציא ממנה דרך עבודה. ומתחילים מן הספירה הקרובה אלינו דהיינו "מלכות". ובעבר נקראה בשמה הנוקב "צדק". דהינו חייב הרוצה להדבק בשפע תחילה לחפש את הצדק. זה יחבר אותו לאותה הספירה. ייתן לו את תחושת ההבנה בה, ויזכה לדבקות. ומהו צדק אומר הפסוק "צדק צדק תרדוף" הצדיק הוא רודף הצדק. ומהו צדיק זוהי מדרגה עכשווית. הצדיק נקרא רק כשפועל צדק!
יש לנו שלש מדרגות 1. צדיק 2. חסיד 3. מתנבא. הפשוט מהן הוא הצדיק בכל רגע נתון שמקיים מצוה נקרא צדיק, דהיינו הרדיפה אחר המצוות הופכת אותו לצדיק. היפך הגמור מקורח, שעל ידי קנאתו מרד בכל וניסה להפיל את כולם למרדו, שימרדו במצוות. "תמות נפשי עם פלשתים". לא לי ולא לכם. ינק קורח בכפירתו את ארס הנחש הקדמוני. שפיתה את חוה למרד, והארס שקיבלה היה בכוחו לפתות את האדם. וקורח בלע את כל הארס הזה! שעונשו היה שיבלע באדמה בחיותו ושם יחיה ועפר לחמו "ויאמר יהוה אלהים אל הנחש כי עשית זאת ארור אתה מכל הבהמה ומכל חית השדה על גחנך תלך ועפר תאכל כל ימי חייך". על כן נזקק השם ליצור ברייה שיראו כולם עד להיכן טעה קורח. ואותה בריה מצטיירת כנחש ענק כולו עפר ואותה האדמה פערה את פיה ובלעה אותו חי, ושם משכנו ועפר לחמו. כפי שרצה להחריב את העולם החריב השם את עולמו של קורח. ואנו ניקח לקח טוב ונרדוף אחר המצוות, כנאמר "צדק צדק תרדוף למען תחיה". 

יום שני, 17 ביוני 2013

רדיו אורנים

מצרף שעת שידור ישיר שרואויינתי אתמול ברדיו אורנים

יום ראשון, 19 במאי 2013

דברי הרמב"ם

כעת היום נביא דברי הרמב"ם: (רמב"ם יסודי התורה פרק א)
יסוד היסודות ועמוד החכמות, לידע שיש שם מצוי ראשון. והוא ממציא כל הנמצא, וכל הנמצאים משמים וארץ ומה שביניהם לא נמצאו אלא מאמיתת הימצאו. ואם יעלה על הדעת שהוא אינו מצוי, אין דבר אחר יכול להימצאות. ואם יעלה על הדעת שאין כל הנמצאים מלבדו מצויים, הוא לבדו יהיה מצוי ולא ייבטל הוא לביטולן, שכל הנמצאים צריכים לו; והוא ברוך הוא אינו צריך להן, ולא לאחד מהן. לפיכך אין אמיתתו כאמיתת אחד מהן. הוא שהנביא אומר "וה' אלוהים אמת" (ירמיהו י, י) - הוא לבדו האמת, ואין לאחר אמת כאמיתו. והוא שהתורה אומרת "אין עוד, מלבדו" (דברים ד, לה), כלומר אין שום מצוי אמת מלבדו כמותו. המצוי הזה, הוא אלוהי העולם אדון כל הארץ. והוא המנהיג הגלגל בכוח שאין לו קץ ותכלית, בכוח שאין לו הפסק, שהגלגל סובב תמיד, ואי אפשר שייסוב בלא מסבב; והוא ברוך הוא המסבב אותו, בלא יד ובלא גוף. וידיעת דבר זה מצות עשה, שנאמר "אנוכי, ה' אלוהיך" (שמות כ, ב; דברים ה, ו). וכל המעלה על דעתו שיש שם אלוה אחר, חוץ מזה - עובר בלא תעשה, שנאמר "לא יהיה לך אלוהים אחרים, על פני" (שמות כ, ב; דברים ה, ו); וכפר בעיקר, שזה הוא העיקר הגדול שהכול תלוי בו. עד כאן לשונו.
הנה פתח הרמב"ם בצירוף שם ההוי"ה בראשי התיבות, וכן אפשר למצוא דמיון רב בין דבריו לדברי האריז"ל, רק שהרמב"ם הקדימו ב500 מאות שנים.
כיון שעסקינן ברמב"ם נביא מדבריו בעניין הנבואה:
דעות בני אדם בנבואה כדעותם בקדמות העולם וחידושו - כי כמו שאלו שהתבאר אצלם מציאות האלוה, יש להם שלש דעות בקדמות העולם וחידושו, כמו שבארנו, כן הדעות עוד בנבואה שלש. ולא אפנה לדעת אפיקורוס, שהוא לא יאמין מציאות אלוה, כל שכן שלא יאמין נבואה, ואמנם אכוון לזיכרון דעות מאמיני האלוה בנבואה:
הדעת הראשון - והוא דעת המון הפתאים ממי שיאמין בנבואה, וקצת המון אנשי תורתנו גם כן יאמינהו - והוא, שהאלוה ית' יבחר מי שירצה מבני אדם וישרה בו הנבואה וישלחהו - אין הפרש בין שיהיה האיש ההוא אצלם חכם או סכל, רב השנים או צעיר השנים, אלא שהם יתנו בו גם כן קצת טוב ותיקון מדות - כי בני אדם עד עתה לא אמרו, שישרה האלוה שכינתו על אדם רע, אלא כשיחזירהו למוטב תחלה, לפי זה הדעת:
והדעת השני - דעת הפילוסופים, והוא שהנבואה - שלמות אחד בטבע האדם, והשלמות ההוא לא יגיע לאיש מבני אדם אלא אחר לימוד, יוציא מה שבכח המין לפועל, אם לא ימנע מזה מונע מזגי או סבה אחת מחוץ - כמשפט כל שלמות שאפשר מציאותו במין אחד - שלא יתכן מציאות השלמות ההוא עד תכליתו וסופו בכל איש מאישי המין ההוא, אבל באיש אחד, ואי אפשר מבלתי זה בהכרח, ואם היה השלמות ההוא ממה שיצטרך בהגעתו למוציא, אי אפשר מבלתי מוציא. ולפי זה הדעת, אי אפשר שינבא הסכל, ולא יהיה האדם מלין בלתי נביא ומשכים נביא, כמי שימצא מציאה. אבל העניין כן, והוא, שהאיש המעולה, השלם בשכליותיו ובמדיותיו, כשיהיה כוחו המדמה כפי מה שאפשר להיות מן השלמות ויזמין עצמו ההזמנה ההיא אשר תשמענה, הוא יתנבא בהכרח, שזה - שלמות הוא לנו בטבע. ולא יתכן לפי זה הדעת, שיהיה איש ראוי לנבואה ויכין עצמו לה ולא יתנבא, כמו שאי אפשר שיזון איש בריא המזג במזון טוב ולא יולד מן המזון ההוא דם טוב ומה שדומה לזה:
והדעת השלישי - והוא דעת תורתנו ויסוד דתנו הוא כמו זה הדעת הפילוסופי בעצמו, אלא בדבר אחד - וזה שאנחנו נאמין שהראוי לנבואה, המכין עצמו לה, אפשר שלא יתנבא, וזה - ברצון אלוהי. וזה אצלי הוא כדמות הנפלאות כולם ונמשך כמנהגם, שהעניין הטבעי - שכל מי שהוא ראוי לפי בריאתו והתלמד לפי גידולו ולימודו - שיתנבא; והנמנע מזה אמנם הוא כמי שנמנע מהניע ידו, כירבעם, או נמנע הראות, כמחנה 'מלך ארם' בעניין אלישע: