יום שני, 30 במאי 2011

"גן נעול" שיעור 7

"גן נעול עמוד 6 אמצע פסקא עליונה- "וזהו רמז הרמוז במאמר קדושי עליון, "מאי לעביד אניש וליחי לימות וליחי" ואמרו זה ברמז, אדם כי ימות באהל, ודרשו בו אין התורה מתקיימת אלא במי שממית עצמו עליה והרב (הרמב"ם) אמר בספר המדע בהלכות יסודי התורה (מדע, הלכות תלמוד תורה פרק ג') "אין התורה מתקיימת אלא במי שממית עצמו באהלי החכמה (בגירסה שלנו החכמים)", ואמר זה (הרמב"ם) אחר, אמרו חכמינו ז"ל דרך רמז "זאת התורה אדם כי ימות באהל".

וכתיב בבראשית רבה (יג' ז'), "אדם אין לעבוד את האדמה ואדם אין להעביד את הבריות להקב"ה כאליהו וכחוני המעגל, ואדם אין לעבוד את האדמה, לא נברא אדם אלא לעמל, אם זכה הוא עמל בתורה ואם לא זכה הוא עמל בארץ. אשריו לאדם שהוא עמל בתורה" כן דרשו על פסוק, "כי אדם לעמל יולד" (איוב ה' ז'), זכה לעמלה של תורה, לא זכה לעמלה של עולם. ועוד נאמר, (בראשית רבה יד' ג') "אמר רבי תפדויי בשם רבי אחא, אמר הקב"ה אם אני בוראו מן העליונים הוא חי ואינו מת, מן התחתונים הוא מת ואינו חי, אלא הריני בוראו מאלו ומאלו, ואם יחטא ימות ואם לאו יחיה". "עד כאן".

נכנסנו בעומק תורת הצרופים ומרגישים את אובדן הדעת. על כן דאגתי להכניס בבלוג את הספר "שערי צדק וסולם העליה", שבו מרוכזים כל דרכי הצירופים. עדיין מוקדם ללמוד אותו אך אפשר להציץ ולהתרשם.

זיכנו הבורא שבחר בנו מכל העמים, והשאיר לנו לשון קדש הנכתב באותיות הקדש, אשר בהם נבראו כל העולמות. ולמען לא יתעורר בנו היצר חס ושלום להרוס העולמות כפי שהיה בדור הפלגה. אז בלל השם יתברך את שפתנו והתחלקו השפות לפי תכונות הלב של הדור ההוא. וככל שהלב היה רחוב מן האמת כך קיבל אותו לב שפה הרחוקה מן שפת הקודש. ומי שליבו חשק באמת קורב אל לשון הקודש. עד שברבות הימים הוקם עם שליבו חפץ באמת ומחזיק בפיו את לשון הקדש. אך היא אינה שלימה בפינו. ומכיוון שביגיעתה ניתן לתקן אותה, ניתנה לנו תורה, שהיא מערכת קודים המהווים סימני דרך על מנת לחבר את ליבנו לשם יתברך. ודרך הצירופים היא הדרך אל המטרה. והיגע ועמל בא הוא ישיג את דבקות הלב אל האמת אל אבינו שבשמים.

כן הרב בדרכו שלו רומז לנו כעת אל אותם העניינים. "מאי לעביד אניש וליחי לימות וליחי" (מסכת תמיד דף ל"ב, בשינוי לשון) "מה יעביד איניש ויחיה אמרו ליה ימית עצמו מה יעביד איניש וימות יחיה את עצמו" שאלה זאת שואל אלכסנדר מוקדון שכבש את כל העולם וברוב חכמתו שהיה תלמידו של אריסטו יושב אם חכמינו ללמוד מחכמתם. ובהשגחה זהו דף ל"ב במסכת תמיד (יתייגע תמיד להשיב את הלב). ושואל מה יעשה אדם ויחיה? (איך יאריך ימיו) והשיבו לו החכמים ימית עצמו בעולם הזה יתרחק מתענוגי עולם הזה כדי שיחיה לעולם הבא. המשיך ושאל, אז איך ימות? השיבו לו, יחיה את עצמו מתענוגי עולם הזה ואז ימית עצמו מחיי העולם הבא. וממשיך הרב ואומר ועל זה נאמר בתורה "אדם כי ימות באהל". ולמדו חכמנו שהכוונה היא שאין התורה מתקיימת אלא במי שממית עצמו עליה.

ואומרת התורה בבראשית "וכל שיח השדה טרם יהיה בארץ וכל עשב השדה טרם יצמח כי לא המטיר יהוה אלהים על הארץ ואדם אין לעבד את האדמה". והמדרש לומד כפי שמובא למעלה, כשעדיין אין מי שיקרב את הבריות לשם יתברך, העולם עומד מלכת. "כי אדם לעמל יולד" אומר איוב. ואם הוא זכה שהוא זך ומזוכך שׂמים עליו עול תורה. לא היזדכך מניחים עליו את עול השור לחרישה.

ועל כן אנו אומרים בתפילה "אַהֲבַת עוֹלָם בֵּית יִשְׂרָאֵל עַמְּךָ אָהָבְתָּ תּוֹרָה וּמִצְוֹת חֻקִּים וּמִשְׁפָּטִים אוֹתָנוּ לִמַּדְתָּ עַל כֵּן יְהֹוָה אֱלֹהֵינוּ בְּשָׁכְבֵנוּ וּבְקוּמֵנוּ נָשִׂיחַ בְּחֻקֶּיךָ. וְנִשְׂמַח בְּדִבְרֵי תַלְמוּד תוֹרָתֶךָ וּבְמִצְוֹתֶיךָ לְעוֹלָם וָעֶד כִּי הֵם חַיֵּינוּ וְאֹרֶךְ יָמֵינוּ וּבָהֶם נֶהְגֶּה יוֹמָם וָלָיְלָה". שהעמל בתורה הוא ללכת אחר הסימנים שהשאיר לנו השם יתברך. ששפתינו היא שפת סימנים. האותיות יוצרות ובוראות מהויות. ואנו צריכים להיות אחד עמהם. וכפי שהאותיות מצטרפות כך דרך הצירופים תביא אותנו למהות הצירופים עד שנהיה אחד בהם.

יום ראשון, 29 במאי 2011

"גן נעול" שיעור 6

"גן נעול" עמוד 4- ויתחייב מכל זה להיות האדם הזה נוצר בשני יצרים, כמו שנרמז במלת וייצר בשני יודין. ושני העולמות נבראו בשתי אותיות שנאמר, "כי ביה יי צור עולמים" (ישעיה כו' ד'). והעולם הבא נברא ביו"ד, והעולם הזה בה"א שנאמר, "בהבראם". אמר ר' יהושע בן קרחה, בה"א בראם, באברהם בראם וכו'. וכן בבראשית רבה, וכיוצא באלה הנפלאות כמה אלפים מהם בו, ובשאר ספרי אגדה, ומדרשים אשר מהם יובנו סתרי התורה. "עד כאן"

שייך לפסקה הקודמת (שיעור 5) מעמוד 4 שהביא הרב על התולדת והבאתי כעת את המקור מתוך המדרש "לכל יש תולדות שמים וארץ יש להן תולדות שנאמר אלה תולדות השמים והארץ בהבראם הרים יש להם תולדות שנאמר (תהלים צ) בטרם הרים יולדו וגו' מטר יש לו תולדות שנאמר (איוב לח) היש למטר אב טל יש לו תולדות שנאמר (שם) או מי הוליד אגלי טל רבי שמעון בן לקיש אמר אלו מרגליות של טל תני כל מי שיש לו תולדות מת ובלה ונברא ואינו בורא וכל מי שאין לו תולדות אינו לא מת ולא בלה ובורא ואינו נברא רבי עזריה בשם רבי אמר כלפי מעלה הדבר אמר". (בראשית רבה פרשה יב פסקה ז).

ונגש כעת לברור שני היצרים. יצר הטוב בא מן העולם הבא שכולו טוב. ויצר הרע בא מן העולם הזה שחלקו טובו ורובו רע. ואם יגבר יצר הטוב על יצר הרע הרי נוחל חיי העולם הבא. ואם כובשו יצר הרע הרי נענש. ששכר עבירה עבירה ושכר מצוה מצוה. העולם הזה נברא בה' ועולם הבא בי'. כפי שאומר הנביא ישעיה כי ב-יה יי יצר את עולמים. בשתי אותו אלו י'ה' נבראו העולמות י-ה הוא שם השם, וגם במילואו הוא שם השם. יו"ד ה"א = 26 = הוי"ה.

"גן נעול" עמוד 5- ולולי חכמי הקבלה, שקבלו סתרי תורה מהנביאים והם ממשה ומפי הגבורה, היִינו היום בנסתריה יותר פתאים משאר אומות העולם. ואמנם ממנו קבלנו מפי סופרים ולא מפי ספרים, והשאר מפי הגבורה. אחר קשרינו חכמת "ספר יצירה", עם אמתת התורה. והאירו עיני החשוכים במאור "מורה הנבוכים". ועל דרך האמת מי שאמר לנו בספרו הנכבד, שכל התורה כולה שמותיו של הקב"ה, והוא הרב ר' משה בר נחמן זצ"ל, האיר עיני לבבינו, עד שנהנינו מזיו השכינה על פי שמות ההם הקדושים והטהורים. ולרמוז עליהם הפכתי אות ה' לד' רוחות, להודיע בהם סוד השם המיוחד. ויובן משם כבר שסודו יו"ד ה"א, ועיקרו כ"ו, ורמזו שש פעמים כ', וסימנו "יי נִסי" (שמות יז' טז'), "והנה הסנ"ה בער באש והסנה איננו אכל" (שמות ג' ג'), והרמז מדו"ע לא יבער הסנ"ה. שלשה השמות הקודש שי"ן ונולד סי"ן סי"ן סי"ן וכל אחד מהם נולד מן ו' פעמים כ' אמור מן ה' פעמים כד' או אמור מן ח' יה' כלומר מן ח' פעמים י"ה סוף דבר כי יש בהם פלאות תמים דעים. "עד כאן"

כאן מתחיל הרב לעסוק בתורת הצירופים. אך לא ברור לי המשפט "הפכתי אות ה' לד' רוחות". וחוזר למה שרמז בקטע הקודם לשם ההויה י"ה (דהיינו שממלאים כל אות י=יו"ד ה=ה"א) במילואו הוא יו"ד ה"א = כ"ו. לוקח הרב את הכ"ו המכפילם זה בזה. 20X6=120=נסי=הסנה=מדוע=סין וסין כמו שׂין. וכל זה בא ממכפלת ו' פעמים כ' וכן אפשר עוד במכפלות רבות לקבל את ה120.

"גן נעול" עמודים 5,6-וכן כוונתי לעניין גדול בכתבי הפסוקים באותיות גדולות, ובהפכי קצת גדולות לקטנות. רק ה' הנקודות היו בם לענין גדול, ולא רציתי לגלותם בביאור, אבל הכוונה בהתחילי בפסוק ראשון היתה מפני שקבלנו שאותיותיו כ"ו נחלק לשני חלקים שוים ראשונים, שסודם אח"ד אח"ד, "חכמו"ת בחו"ץ תרנ"ה" (משלי א' כ'), הם י"ג אותיות וכוללים חצי הפסוק, כי האתנח מורה על מנוחה נבדלת, "ברחבות תתן קולה" (שם), הם י"ג אותיות וכוללים חצי הפסוק הנשאר. והמניין בשני חלקי הפסוק עולה, לזה מספר א"כתור (ס"א א"כטור), ולזה מספר א"גתור ואלה סודות נפלאות. והכלל ממנו תמו"ת, וכשתחלקינו לשני חלקים שווים יהיה החלק האחד תחי"ה, וגם החלק השני תחי"ה. "עד כאן".

כאן ממשיך הרב בתורת הצירופים לוקח את הפסוק שבו נפתח הספר "חכמות בחוץ תרנה ברחבות תתן קולה" שיש בו 26 אותיות וכן בדרך קריאתו נפסק הפסוק בקריאתו באמצע על פי סימן האתנחתא. וכל חצי מכיל 13 אותיות גימטריא אח"ד. וכעת מחשב הרב את הגימטריא של כל חצי פסוק חכמות בחוץ תרנה גימטריא 1235 א'כטור - האלף מורה על 1000 ברחבות תתן קולה גימטריא 1609 א'גתור - האלף מורה על 1000.

ואנו לומדים כאן חשבון נוסף בשיטת הצירופים שה1000 הופך לאלף (ועוד נרחיב בזאת בעתיד) ואז 1235 קבלנו ממנו א'כטור. וכעת נסכם את ה-אכטור רגיל נקבל 236. ו-אגתור 610. ונחברם ונקבל 846=תמות ונחלקו לשנים=423 =תחיה+תחיה.

יום שישי, 27 במאי 2011

"גן נעול" שיעור 5

"גן נעול" עמוד 3- ואין ספק שמעשה מרכבה נודע מן ארבע חיות הקדש. ולא תתגלה אמיתתם, אלא למי שמדבר ברוח הקדש. ומעשה בראשית נודע בהשגת החומר הראשון, המושג ברוח אלהים חיים. והוא שממנו נתהוו שלשה יסודות, רוח, ומים, ואש. כי הארץ נקֻדה להם, והשמים מקיפים סביבה. והנה השמים הם העליונים, והארץ התחתונה, ואמצעית להם. וכתוב בבראשית רבה, כל מה שיש בשמים ובארץ, אין ברייתו אלא מן הארץ, הה"ד (זה הוא שכתוב), "הכל הולך אל מקום אחד הכל היה מן העפר והכל שב אל העפר" (קהלת ג' כ'). "עד כאן".

אנו שבים לענייני מעשב מרכבה ומעשה בראשית. הצעתי לכל הרוצה להיכנס אל הקדש פנימה ללמוד את הפרק "אין דורשין" במסכת חגיגה.

ולעניינינו כבר דיברנו בארבע חיות המרכבה ונוסיף פרט מעניין. כשמונה יחזקאל את ארבעת החיות, אין שם פני שור, ובמקומו בא פני כרוב. ומסבירים שכרוב בא מן כרוביא שזהו נער דהיינו פני תינוק. ויחזקאל התפלל והתחלפו פניו לפני שור.

מרכבה תמיד כלולה מארבע. ארבע הוא המספר המורכב הראשון. על כן החיות ארבע, היסודות ארבע, שם ההויה מורכב מארבע אותיות, אפילו רבי עקיבא וחברים שנכנסו לפרדס לחקור במעשה מרכבה היו ארבע.

ואילו בתחילת הבריאה אנו מוצאים שלש יסודות, כפי שקורא להם ספר יצירה. שלש אימות אמ"ש-רוח מים אש. שעל מנת להתחבר הצטרכו לחומר הראשון הוא החומר המדבק. שלכאורה נראה שהוא אחרון. כיון שמבחינים בו רק במרכבה. אך ברור שהוא בשורשו גבוה מכולם.

כן נראה החילוק שבין מעשה מרכבה ולמעשה בראשית. שהעיסוק במעשה מרכבה הוא היותר "מסוכן", ואותו מוסרים רק ליחיד המבין מדעתו. ואילו מעשה בראשית מוסרים ליחיד בלי חילוק. וכן הפשטנים אומרים שמעשה בראשית הם חכמות הטבע. ומעשה מרכבה הם החכמות שמעל הטבע. ויותר לעומק נראה ששניהם מתבארים על פי שמות הקודש, ומבארים את סודות הבריאה וההנהגה האלוהית.

ומי שמדבר ברוח הקודש דהיינו שיש לו את הדבקות בשם יתברך, הוא יכול להבין את המרכבה. כפי דבקותו שיונק מרוח אלהים כפי שמסביר רש"י - שרוח אלהים הוא כסא הכבוד. וכבר אמרנו שהוא עצמותו. וככל שהידבק האדם ברוח כך יוכל להשיג את מהות החומר הראשון אשר ממנו נתהוו השלש יסודות רוח מים אש. והרביעי אשר הוא הראשון הוא הנפש בכללותו, אשר נמשל לארץ, שממנו הכל נברא והכל שב אליו.

"גן נעול" עמוד 4- שם החכמה ארץ בספר הבהיר ולפניו כתוב שם בבראשית רבה, כל מי שאין לו תולדת אינו מת ואינו כלה ובורא ואינו נברא. ושם נאמר, "וייצר יי אלהים את האדם עפר מן האדמה", מן התחתונים. "ויפח באפו נשמת חיים", מן העליונים וכו'. "עד כאן"

(ספר הבהיר) "כל אותה ארץ שנבראת ביום הראשון שהיא למעלה כנגד ארץ ישראל מלאה מכבוד השם, ומאי ניהו (הוא), חכמה דכתיב (משלי ג' לה) כבוד חכמים ינחלו, ואומר (יחזקאל ג' יב) ברוך כבוד ה' ממקומו".

(ספר הבהיר) "ומאי ניהו קדוש שהוא דבוק ומיוחד".

אנו רואים שקורא ספר הבהיר לחכמה ארץ. וכן אומר על קדוש שהוא דבוק. וכן אנו יודעים שחכמה היא ראשית שנאמר "ראשית חכמה". וחכמה היא קדושה, (ספר קהלת יעקב) - חכמה הוא הספירה השניה שנקרא חכמתו של אין סוף, ונקרא חכמה קדושה בהיותה מתקרבת אל הכתר, ונקרא חכמת אלהים בהיותה משפעת אל הבינה, ומלכות שנקרא אלהים, ונקרא חכמת כל בני קדם שמשפעת לכל השנים הקדמוניות.

וממילא הארץ שהיא המדבקת שהיא הנפש היא החכמה היא הקדושה הבאה מן הכתר והיא למעלה מן השלש יסודות, רק שגילויה הוא במרכבה.

עד שממנה (מן הארץ) נוצר האדם שחלקו ממנה הוא מן התחתונים, וחלק נשמתו הוא מן העליונים. וחלקו אשר מן התחתונים הוא המוליד והוא הכלה ומת. אך חלקו אשר מן העליונים אינו מת ואינו כלה ובורא ולא נברא. ועל כן יש בו שני יצרים אשר נדון בהם בשיעור הבא.

יום חמישי, 26 במאי 2011

"גן נעול" שיעור 4

"גן נעול עמוד 3"- ומפני היות שתי הדברות הראשונות שהם אנכי, ולא יהיה לך, נשמעים לכל ישראל, והם שני עניינים שמשלימים אמיתת האדם. האחד, להתקרב אליו בתכלית הקירבה, כפי יכולת כל איש ואיש ממנו. והשני, להתרחק ממנו (מע"ז) בתכלית הרוחק. ונאמר בשניהם, "אנכי יי אלהיך", והיה בשמיעת האזנים. על כן ביקש אהרן מן העם, "נזמי הזהב אשר באזניהם" (שמות לב' ג'), על זה עשה להם אלהי זהב ועגל מסכה נרמז באומרם ז"ל, שהשם אמר למשה הם השמיטו אחד מן טטרמולין (ארבע חיות המרכבה) שלי ועשאוהו אלוה. ונאמר ברמז זה, "וימירו את כבודם בתבנית שור אוכל עשב" (תהלים קו' כ'). בתבנית שור, ולא בשור ממש. גם "כבודם", תיקון סופרים הוא, "את כבודי", היה לו לומר. "עד כאן"

היום יהיו לי כמה הערות בדרכי הלימוד. למי שמונח הספר לפניו יכול לראות שהעמודים מחולקים לפסקאות, ולרוב אינם גדולות. פיסוק הספרים נעשה לרוב על ידי העורך, כשמדובר בספר שהשאיר המחבר בכתב יד. רוב כתבי היד ובפרט העתיקים נכתבו ברצף של עמודים רבים עד שלפעמים כל הספר בא ברצף אחד. ועקב ירידת הדורות וסתימת המוחות אין בכוחנו לקרוא כך. על כן העורכים חילקו את הספר לפסקות, מה שנותן לנו אפשרות לעשות אתנחתאות בין פסקה לפסקה. וכשיודע הקורא את הכלל זה צריך לקשור פסקה לפסקה, כי לפעמים טעה העורך וקטע רצף באמצע בנקודה שלא היה צריך להפריד.

את הכלל הזה אנו רואים כבר בא אתנו ממתן תורה, כפי שמביא הרב בציטוט למעלה, שאומר, ומפני היות שתי הדברות הראשונות שהם אנכי, ולא יהיה לך, נשמעים לכל ישראל. הכוונה נשמעים לכל ישראל - שכל ישראל התנבאו במעמד הר סיני, והקולות יצאו מפיהם ונשמעו לאוזניהם. וכפי שמביא המדרש "אנכי ולא יהיה לך בדבור אחד נאמרו מה שאין הפה יכולה לדבר ואין האזן יכולה לשמוע" (ילקוט שמעוני ירמיהו - פרק ב - רמז רסו). ולא יכלו עוד העם לעמוד בגודל המחזה כפי שמביא המדרש "פן תשכח את הדברים אשר ראו עיניך. דברים שראו עיניך איך היה הדבור מדבר עמך. דבר אחר פן תשכח את הדברים שני דבורים שמעו ישראל מפי הקדוש ברוך הוא. רבי יהושע בן לוי אמר טעמין דרבנין (הטעם של החכמים לומר את מה שאמרו, שכן-) אחר כל הדברות כתיב "דַּבֶּר אַתָּה עִמָּנוּ וְנִשְׁמָעָה [וְאַל יְדַבֵּר עִמָּנוּ אֱלֹהִים פֶּן נָמוּת]". (מדרש רבה שיר השירים פרשה א פסקה יג). ביקשו ממשה שידבר הוא אתם כיון שהשם יתברך מדבר מבלי לשים רווח, ואין הפסקות ולא נשאר בידם אויר לנשום בין דבור לדיבור.

ונחזור לדברי הרב "אנכי ולא יהיה לך". שאלו שתי הדיברות הם עיקר ההדבקות שרומז הרב שאפשר להגיע. שאפשר לשמוע באוזניים, ואז ב"אנכי" נדבקים, וב"לא יהיה לך" מתרחקים. ולמד אהרן בדין שאוזניים ששמעו "אנכי ולא יהיה לך" רוצים להדבק ב"לא יהיה לך". יתלשו אוזניים אלו! לכם ביקש מהם לתלוש עגילים מן האוזניים במהירות רבה. משה הולך להוריד להם תורה בדין, ואהרן פועל בדין. אך השם יתברך כבר ידע מששת ימי בראשית, שרצה להעמיד את העולם בדין וראה שלא יתקיים ושיתף מידת הרחמים. ולמד משה מהשם שהיה בונה עולמות ומחריבן. ואז משה ניפץ את לוחות הדין על מנת לחזור ולהביא את לוחות הרחמים.

והעם רצו מנהיג לעצמם, כי הראה להם השטן את דמותו של משה מת כי בושש משה לרדת. וארבע חיות המרכבה פניהם דמות אדם. האחד אדם בדמות אדם, השני אדם בדמות שור, השלישי אדם בדמות נשר, והרביעי אדם בדמות אריה. שכל דמות היא המלך בעולמו. ורצו העם להחליף את האדם בדמות אדם, ואז קיבלו את השני לו, הוא דמות שור מלך הבהמות. כמו שאומר דוד המלך בתהילים "וימירו את כבודם בתבנית שור אוכל עשב" (תהלים קו' כ'). ומבאר הרב על המקום שהקדוש ברוך הוא אומר "וימירו את כבודי" אך הנביאים תיקנו וכתבו כבודם (יש 18 תיקונים כאלה בתנ"ך) והוא כלל נוסף שבאנו ללמוד היום. אסור בתכלית האיסור! למי שבא לערוך ספר להוסיף או לשנות אות אחת מן הכתוב. אלא באם חושב ומרגיש במשהו רשאי להעיר אפילו בגוף הספר, אך ידאג לסמן שאלו דבריו בסוגריים וכו'. ואפילו הנביאים ששינו אות בגוף הספר דאגו לציין זאת. ולפעמים מפאת הסוד לא רואה זאת הקורא בעיניו. אך כשיודעים כלל זה ומגיעים למקום תמוה, עם החקירה והבירור יגלו לקורא את האמת.

יום רביעי, 25 במאי 2011

גן נעול שיעור 3

ראשית, כפי ששמתם לב הבאתי אלינו לכאן את הספר "שערי צדק וסולם העליה". וכמובן שצריך לתת תשואות חן חן לאבי סולומון ידידי, שטרח לעשות את העברה.

שנית, היום אנו מתעכבים בשורה אחת מתוך הציטוט אתמול.

"גן נעול" - והיודע סוד למה לוחות אבן יתכן שידע סוד המכתב. "עד כאן"

גילו לנו חכמינו שהלוחות נלקחו מכסא הכבוד.

שואל רבי אליעזר במסכת עירובין "מאי דכתיב (מה רוצה ללמד אותנו התורה בכתוב) לוחות אבן? (ועונה) אם משים אדם לחייו כאבן זו שאינה נמחית תלמודו מתקיים בידו ואם לאו אינו מתקיים בידו". ביאור: לחייו- הכוונה ללחיים שבפנים שנאות וזזות בזמן הלימוד, כשמוציא המילים מפיו. ובלשון מליצית מסביר רבי אליעזר שאם יהיה רגיל בלימודו ויחזור עליו שוב ושוב אז לחייו לא יתעייפו מן הדבור, שיהיו מחוזקים כאבן, ואז יוכל לשנן לימודו שוב ושוב, אז תלמודו יתקיים בידו.

דרשה נוספת שנקשור לעניינו היא: אומר רבי יוחנן, "כל אותן ארבעים יום שעשה משה בהר היה לומד תורה ומשכחה עד שנתנה לו במתנה".

ומהי המתנה קיבל משה? לוחות אבן!

וכאן אני חוזר לאמרת רבי עקיבא שאמר לחבריו, "כשאתם מגיעים לאבני שיש טהור אל תאמרו מים מים שדובר שקריו לא יכון לנגד השם".

ומה היה מעשיהם של רבי עקיבא וחבריו? הם עסקו בעליה הרוחנית במעלה ההיכלות בדרכם עד לכסא הכבוד. מה היה רצונם? מה הייתה משימתם? מה מנסה הרב אבולעפיה ללמד אותנו? מה רוצה התורה מאיתנו?

"וְנִשְׁמַרְתֶּם מְאֹד לְנַפְשֹׁתֵיכֶם לְאַהֲבָה אֶת יְהֹוָה אֱלֹהֵיכֶם"

ואיך מגיעים לאהבה זו על ידי הדבקות שאפילו אהבת האיש לאשה באה בדרך הזאת:

"עַל כֵּן יַעֲזָב אִישׁ אֶת אָבִיו וְאֶת אִמּוֹ וְדָבַק בְּאִשְׁתּוֹ וְהָיוּ לְבָשָׂר אֶחָד"

וכן בשם יתברך:

"וְאַתֶּם הַדְּבֵקִים בַּיהֹוָה אֱלֹהֵיכֶם חַיִּים כֻּלְּכֶם הַיּוֹם"

"כִּי אִם שָׁמֹר תִּשְׁמְרוּן אֶת כָּל הַמִּצְוָה הַזֹּאת אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם לַעֲשׂתָהּ לְאַהֲבָה אֶת יְהֹוָה אֱלֹהֵיכֶם לָלֶכֶת בְּכָל דְּרָכָיו וּלְדָבְקָה בוֹ".

מלמד רבי עקיבא את חבריו את דרך ההידבקות. כשתגיעו לכסא הכבוד - והדרך לשם היא כעין הצלילה במצולות ים עד ההגעה אל הכסא, שהוא עצם הבורא, אבן שיש טהור. כמו אבן השיש הטהור שקוף המראה -אך השכל לא יקבל את הדבר אומר להם רבי עקיבא! שהרי האבן הוא דבר אטום. אם ניקח אבן שיש טהור ונשבור אותו לחלקים, ולאחר ננסה לאחד אותו שוב כל חלק שנחבר לרעהו נקבל חיבור אטום שיסתיר השקיפות. עד, שאם נרסק האבן לחלקיקים ונחברה שוב נקבל אטימות מוחלטת. והשכל שואל איך חוברו כל החלקיקים האלו מלכתחילה ונשארו בשקיפותם?

העין רואה את השקיפות, הלב מקבל את המראה, אך השכל ממאן לקבל את הידיעה, זה נוגד את חכמתו. וכשאדם רואה דבר מה, וחש בליבו את האמת, אך שכלו מסיתו, זה דובר שקרים. שפיו וליבו אינם שווים.

וזה מה שאומר להם רבי עקיבא כשאתם מגיעים לכסא הכבוד דהיינו אוחזים במדרגת הנבואה דבקים בשם יתברך כפי שדבק בו משה ארבעים יום וארבעים לילה אל תאמרו אל תגידו שאתם דבוקים בתורה המשולה למים והמים הם החסדים אך אם תגידו שאתם דבקים בתורה ולא בעצם השם תהיו שקרנים ותקבלו תורה מצד הדין.

ולסיום נבאר, ומדוע חוזר רבי עקיבא על מילת מים מים פעמיים? כי הדבקות בשם היא כפי מעלת השם. שמלוא כל הארץ כבוד. ממלא כל עלמין וסובב כל עלמין, מבית ומחוץ. שהדבק בשם חש זאת בחיצוניותו ופנימיותו. אבני שיש טהור מחוצה לו ובפנים לו. ועל כן אל תגידו מים מים...

יום שלישי, 24 במאי 2011

שערי צדק וסולם העליה

גן נעול שיעור 2

"גן נעול" עמוד 2
ומעשה יובן מסוד מעשה בראשית ומעשה מרכבה, שהם מעשים אלהיים, והיודע סוד למה לוחות אבנים, שנאמר "והלֻחֹת מעשה אלהים המה" (שמות לב' טז'), יתכן שיודע סוד המכתב. שנאמר בו, "והמכתב מכתב אלהים הוא חרות על הלֻחֹת" (שם). וידע מיד מפני מה ששבר משה מעשה אלהים, מפני מעשה העגל. ולמה אין הלוחות מעשה יהו"ה, אבל הם מעשה אלהים. ולמה שבר הלוי מעשה אלהים מפני מעשה הכהן אחיו, המשתף עם מעשה העם. כמו שנאמר, "ויגוף יי את העם על אשר עשו את העגל אשר עשה אהרן" (שם לה'). ומעשה העגל נקרא ולא מתרגם, עם [למרות] היות מאמר העם לאהרן, "קום עשה לנו אלהים אשר ילכו לפנינו" (שם א'). וכתיב, "היעשה לו אדם אלהים והמה לא אלהים" (ירמיה טז' כ'). ונאמר על משה, "ראה נתתיך אלהים לפרעה" (שמות ז' א'), שהוא מלך מצרים. והעם לא בקשו אלא מנהיג להם שילך לפניהם במקום משה. "עד כאן".
שאלתי בשיעור הקודם מה זה מעשה? כיון שבאמצעות התורה שהיא האמצעית בין האדם לקונו ישיג האדם את קונו, שזה רצוננו. אך לא מן הלימוד ישיג האדם את קונו אלא באמצעות הלימוד יגיע לידי מעשה, ובאמצעות המעשה ישיג את קונו. ועל כן מנסה לברר לנו הרב מהו מעשה? לפני שניכנס לברר מהי הדרך של הלימוד המביאה למעשה נברר קודם מהו מעשה. שכך דרך הבירור החכמתי כיון שגמר במעשה מתחיל בו הבירור. ואחר נמשיך לאחור ונברר הלימוד.
הכלל בידינו שעל מנת לידבק בשם יתברך אנו נדבקים במידותיו. מה הוא רחום היֶה אתה רחום, מה הוא חנון אף אתה היה חנון. וכך הרב מקיש לעניינינו, הידבק בו על ידי מעשה. ומהאין נלמד מעשה? ממעשיו יתברך.
ומה הם מעשיו "מעשה בראשית" ומעשה מרכבה". ומעניין שדווקא לקח הרב דוגמאות אלו, שהרי אינם מוזכרים בתורה, רק לומדים אותם משם. וישנם מעשים רבים המיוחסים לבורא והביא כמה דוגמאות:
(שמות לד) "וַיֹּאמֶר הִנֵּה אָנֹכִי כֹּרֵת בְּרִית נֶגֶד כָּל עַמְּךָ אֶעֱשֶׂה נִפְלָאֹת אֲשֶׁר לֹא נִבְרְאוּ בְכָל הָאָרֶץ וּבְכָל הַגּוֹיִם וְרָאָה כָל הָעָם אֲשֶׁר אַתָּה בְקִרְבּוֹ אֶת מַעֲשֵׂה יְהֹוָה כִּי נוֹרָא הוּא אֲשֶׁר אֲנִי עֹשֶׂה עִמָּךְ"
(דברים יא) כִּי עֵינֵיכֶם הָרֹאֹת אֵת כָּל מַעֲשֵׂה יְהֹוָה הַגָּדֹל אֲשֶׁר עָשָׂה:
(יהושע כד) וַיַּעֲבֹד יִשְׂרָאֵל אֶת יְהֹוָה כֹּל יְמֵי יְהוֹשֻׁעַ וְכֹל יְמֵי הַזְּקֵנִים אֲשֶׁר הֶאֱרִיכוּ יָמִים אַחֲרֵי יְהוֹשֻׁעַ וַאֲשֶׁר יָדְעוּ אֵת כָּל מַעֲשֵׂה יְהֹוָה אֲשֶׁר עָשָׂה לְיִשְׂרָאֵל:
(ירמיה נא) הוֹצִיא יְהֹוָה אֶת צִדְקֹתֵינוּ בֹּאוּ וּנְסַפְּרָה בְצִיֹּון אֶת מַעֲשֵׂה יְהֹוָה אֱלֹהֵינוּ:
(קהלת ז) רְאֵה אֶת מַעֲשֵׂה הָאֱלֹהִים כִּי מִי יוּכַל לְתַקֵּן אֵת אֲשֶׁר עִוְּתוֹ
:
(קהלת ח) וְרָאִיתִי אֶת כָּל מַעֲשֵׂה הָאֱלֹהִים כִּי לֹא יוּכַל הָאָדָם לִמְצוֹא אֶת הַמַּעֲשֶׂה אֲשֶׁר נַעֲשָׂה תַחַת הַשֶּׁמֶשׁ בְּשֶׁל אֲשֶׁר יַעֲמֹל הָאָדָם לְבַקֵּשׁ וְלֹא יִמְצָא וְגַם אִם יֹאמַר הֶחָכָם לָדַעַת לֹא יוּכַל לִמְצֹא:
אך ראה הרב שאם נבין את עניין מעשה בראשית ומעשה מרכבה, מכאן נדע את המעשה אשר נעשה, על מנת להכיר את הבורא.
וכיון שענייני מעשה בראשית ומעשי מרכבה נאמרים בחדרי חדרים ובפני אדם אחד או שנים, מנסה לבאר הרב את עניניו ברמזים ובקיצור. ואנסה להרחיב עליו ומפאת קוצר שכלי והבנתי ומפאת איסור ההרחבה אדבר בקצרה.
אומר הרב שאפשר להבין ענין מעשה אלהים מן הלוחות שנעשו מהאבן. וניתן לקבל רמז שהרי הלוחות עשויים אבן שיש. ואומר רבי עקיבא לחבריו בטפסם בפרדס הסוד "כשאתם מגיעים לאבני שיש טהור על תגידו מים מים".
אחר רומז רבינו ב"מכתב" הכוונה לכתב שהם אותיות הקדש החרוטות על הלוחות. והחריטה על הלוחות הם דברי ספר היצירה "חקק חצב". שכבר דברתי בו בעבר. אלו הפעולות שמבצע המתנבא בנבואתו. שהחקיקה היא ציור הלב והחציבה היא הצפיה במרכבה, דהיינו הרכבת הציור למעשה.
ומשה שיורד מן ההר ולוחות האבן בידו, הם הנבואה האלוהית שעומדת על פי דין. ומשום כך הוקם העגל. והבין משה שאם יגיע למעלת הנבואה בדרך הרחמים שהוא מעשה יהו"ה כך יוכל להוריד תורה לעם. והשם ירחם עלי אם שגיתי ברעיון או בגילוי הרעיון. וכל המשך דבריו של הרב בדרך הרמז הם באותו עניין. וכל אחד יקבל לפי ליבו ושכלו ויתברר לו במקצת מעשה הבורא. ואת המעשה אשר הוא צריך לעשות. ועדיין לא תם.

גן נעול שיעור 1

השיעור מתוך "גן נעול" עובר לכאן כיון שדף הפייסבוק אינו ניתן לתימרון בסוגי הפונטים ובכלל בעניין עריכה ובהמשך הביא את המאמר הראשון שפורסם בדף הקבוצה ולאחר את השיעור השני.

אתחיל בע"ה ללמוד את הספר גן נעול (יט אייר תשע"א)

בכל פעם שהביא מן הספר התחיל במילים "ספר גן נעול" ואסיים "עד כאן".

"ספר גן נעול"-

"חכמות בחוץ תרנה ברחבות תתן קולה" (משלי א' כ'):

ביאור ספר היצירה:

"בראש הומיות תקרא בפתחי שערים בעיר אמריה תאמר עד מתי פתים תאהבו פתי ולחלוי"ד (ולצים לצון חמדו להם וכסילים ישנאו דעת) תשובו לתוכחתי הנה אביעה לכם רוחי אודיעה דברי אתכם" (משלי א' כא'):

"אשרי אדם מצא חכמה ואדם יפיק תבונה. כי טוב סחרה מסחר כסף ומחרוץ תבואתה. יקרה היא מפנינים וכל חפציך לא ישוו בה... עץ חיים היא למחזיקים בה ותומכיה מאֻשר" (משלי ג'):

המשכיל בתורת ה', בעיינו בה לשמה, היא בעצמה מדברת לו פה אל פה, כאשר ידבר איש אל רעהו. ורואה אותה עין בעין, ומדבר אתה פנים אל פנים: "עד כאן"

בציטוט הראשון כתוב "ולחלויד" כך נמצא בכתב היד ואני כתב בסוגרים את ראשי התיבות שהצירוף "ולחלויד" הם ראשי תיבות של ו'לצים ל'צון ח'מדו ל'הם ו'כסילים י'שנאו ד'עת. ונשאלת השאלה מדוע הרב כתב את ראשי התיבות מצאתי רמז שהצירוף ולחלויד בגימטריא הינו 94 והמילה הקודמת לה היא פתי שמספרה 490 כך קושר הרב בין שני המילים אך כמובן לא ירדתי לסוף דעתו.

סוף הציטוט הראשון נגמר במילים "דברי אתכם" והוא מודגש בכתב היד כיון שהגימטריא שלו 677 מכוון ממש לגימטריא "אברהם בן שמואל" שדרכו של הרב להביא את שמו ברמז או בגלוי בספריו.

בציטוט השני מסתיים במילה מאֻשר = 541 = ישראל = שכל הפועל = רואה ואינו נראה = המִצְוֹת. שרוצה לומר שאין אומה שמחזיקה בתורה ובמצוות כמונו וכמו שנראה בהמשך שהנתיב הגבוה ביותר להשיג את התורה הוא דרך השכל הפועל הרואה ואינו נראה. וכל זה אומר הרב מיד לאחר הציטוט.

עוד רמז בפסוקים הראשון מתחיל ב-ראש השני מתחיל י-ראש ומסתיים מ-ראש.

"ספר גן נעול"- ומפני היות הדם בתוך הלב נקרא בשם הנפש, נאמר בבראשית רבה, חמשה שמות נקראו לה. נפש, רוח, נשמה, יחידה, חיה. והמכיר נפשו יתחייב מהכרתו שכבר הכיר כל גופו, והמשיג את קונו יתחייב מהשגתו שכבר השיג כל הבריות. ומפני היות התורה אמצעית בין האדם ובין בוראו נתנה לו תורה, ותלמוד תורה קודם למצוה. מפני שתלמוד מביא לידי מעשה, ואין מעשה מביא לידי תלמוד. ואעפ"כ לא המדרש הוא העיקר אלא המעשה. ומי שמעשיו מרובין מחכמתו חכמתו מתקיימת: "עד כאן"

נבוא לבאר מתוך המדרש, ראשית נביא מהמדרש אך לא מבראשית רבא אלה מדברים רבה שגם שם נשנה הדבר בקיצור וזה לשונו:

(דברים רבה פרשה ב' פסקה ל"ו)- "אמר רבי סימון חמשה שמות נקראו לנפש ואלו הן רוח נפש נשמה חיה יחידה"

ובבראשית רבה, (בראשית רבה פרשה יד פסקה ט)- "חמשה שמות נקראו לה: נפש רוח נשמה יחידה חיה. נפש- זה הדם שנאמר (דברים יב) כי הדם הוא הנפש. רוח- שהיא עולה ויורדת שנאמר (קהלת ג) מי יודע רוח בני האדם העולה היא למעלה. נשמה- זו האופיה (זה האופי של האדם) דברייתא אמרין האופיתא טבא (כמו שאומרים הבריות על אדם בעל נפש טובה "האופי שלו טוב"). חיה- שכל האברים מתים והיא חיה בגוף. יחידה- שכל האברים מִשְנַיִם שְנַיִם והיא יחידה בגוף הדא הוא דכתיב (איוב לד) אם ישים אליו לבו רוחו ונשמתו אליו יאסוף." "עד כאן"

אנו רואים שמדרש דברים רבה קורא לכללות החלקים נפש. שהרי אומר "חמשה שמות נקראו לנפש". ואילו במדרש בראשית לא ברור. שהרי אומר "חמשה שמות נקראו לה". והשאלה מי היא "לה"? נראה לי שהכוונה על הנשמה, שכמה מילים קודם אומר "וזרק בו את הנשמה". וכן אנו מוצאים שחכמינו המאוחרים יותר קוראים לכללות החמשה חלקים פעם נפש ופעם נשמה.

ונחזור לדברי הרב שאומר "ומפני היות הדם בתוך הלב נקרא בשם נפש"... ואנו רואים שהתורה קוראת לדם נפש "הדם הוא הנפש" ולומד הרב כפי שישנם עוד מפרשים שהולכים בכיוון, להגיד שאין התורה מתכוונת בפשטות שהדם הוא הנפש, אלא על הדם של הלב הוא הנפש, שהוא בא לסמל את חיות האדם, והוא הנפש. וכפי שאני מבין החיות של הדם הוא הכח המניע הנקרא נפש. ועל כן מי שמכיר את הכח שבגופו ודאי ממנו יכיר את כל גופו, ומה שמניע את כללות הבריות, דהיינו כללות הכוחות, הוא השם יתברך. ומי שמשיג אותו משיג את כל הבריות. ומסביר הרב איך משיגים את הבורא שהרי ישירות אי אפשר להשיג אותו, וכן אי אפשר להשיג את הרוח, וכל שכן את נשמת האדם. אלא רק באמצעות הנפש שהיא כאמצעית בין הגוף לנשמה. כך גם היחס בינינו לבורא. שהתורה היא האמצעית בינינו ועל מנת שנוכל להשיג את הבורא, נתנה לנו תורה. וממנה אנו מוציאים את המצוות, שבאמצעותם נוכל להשיג את השם יתברך. וממילא הלימוד קודם למצוות. כי מתוך הלימוד אפשר לבוא לידי מעשה ולהיפך לא! שאין המעשה יביא ללימוד. אך מאידך יש לנו מימרא, לא המדרש הוא העיקר אלא המעשה. וכמו שאמרנו קודם מתוך הלימוד נגיע למעשה. ונשאלת כאן שאלה מעניינת. אם כך, אפילו שמתוך המעשה לא נגיע ללימוד והרי המעשה הוא העיקר, אז למה צריך את הלימוד אם הגענו למעשה? ועוד מתחזקת הקושיה כמו שמנסה לעורר הרב בסוף הפיסקה, שמי שמעשיו מרובים הרי חכמתו מתקיימת, וכל זה מוביל אותנו לשאלה הבא "אם כן מהו מעשה"? ועל כך בשיעור הבא.

יום שני, 16 במאי 2011

נפש רוח נשמה

בכל פעם שאני נתקל במושגים אלו: נפש רוח נשמה, אני שואל את עצמי ומבקש הבהרה מה הפשט??? ומכל מה שאספתי וליקטתי בדעתי אנסה לעשות סדר ולענות לעצמי ואולי תנוח דעתי.
ישנה חלוקה נפשית כדלקמן: נפש הבהמית, נפש השכלית, ונפש האלוהית. ונראה שהכוונה על שלשת המושגים נפש רוח נשמה. נפש הבהמית - דהיינו נפש. נפש השכלית - דהיינו רוח. נפש האלוהית - דהיינו נשמה.
וכללות כולם נקראות נפש, ולפעמים כללותן נקראות נשמה. ובאות כולם להצביע על מה שמתקרא "כח". ומאידך נאמר על הבורא, שהוא לא גוף ולא כח בגוף. אך אלו השלושה הם כח בגוף.
כעת ננסה להגדיר כח. אומר הרמב"ם "כח - כל דבר שיש בו יכולת לעשות דבר אחד - ייאמר עליו בשעה שאינו עושהו הוא פועל הדבר הוא 'בכח', ושהוא 'בכח' - הדבר ההוא, וכשהוא עושהו - יאמר עליו שהוא פועלו בפועל - כאדם היודע לכתוב, בשעה שאינו כותב - ייקרא, 'כותב בכח', כלומר, שהוא בכח לכתוב, ובשעה שהוא כותב - ייקרא, 'כותב בפועל'":
במונחים הפיזיקלים אני מגדיר ומחלק את הכח לשלשה מצבים. כח ההתמדה, כח המשיכה, וכח ההתנגדות. שהם מתלבשים על שלושת חוקי ניוטון. כח ההתמדה - הוא כח התנועה הוא ישמור על המצב הנוכחי של הגוף (אם בתנועה ואם בחוסר תנועה). כח המשיכה - הוא כח ההתפשטות, תנועתו כלפי מטה. כח ההתנגדות - הוא חק הפעולה והתגובה שכח המופעל על גוף יוצר כנגדו כח מתנגד.
כעת אחבר את הכוחות הללו אל היסודות. כח ההתמדה שהוא חק התנועה יוצר את הרוח. כח המשיכה שהוא חק ההתפשטות יוצר את המים. כח ההתנגדות שהוא חק הפעולה והתגובה יוצר את האש. שלשת יסודות אלו: רוח מים אש, אנו מדברים בהם במצבם הראשוני כפי שמוגדרים בספר יצירה, "שלוש אימות". דהיינו כל אחת מופרדת לעצמה. וכמובן שבמצבם שם הם עדיין כח ונמצאות בכח ולא בפועל. כדוגמת האש שנוצרת מחיכוך אבן האש זהו כח ההתנגדות.
כעת אנסה להלביש את הכוחות האלו על הכחות הראשונים: נפש רוח נשמה. כח ההתמדה - דהיינו התנועה שהיא הרוח נקראת בגופנו נפש, היא המניעה כל אבר בגוף בין אבר גשמי ובין איבר רוחני. והרוח - היא פועלת במישור הרוחני פושטת את התוצאות הרוחניות לאברים הרוחנים. והנשמה - היא כיסוד האש המעלה את מסקנות הרוח אל המקור העליון שמשם לוקחה.
ועל כן הוגדרו שלשת אלו כפי שאמרתי בתחילה: נפש הבהמית היא המניעה. נפש השכלית היא הפושטת תוצאות הרוח לאברי הרוח. ונפש האלוהית היא המעלה את המסקנות לשורשם.
ועל כן קוראת התורה לנפש דם שנאמר "רַק חֲזַק לְבִלְתִּי אֲכֹל הַדָּם כִּי הַדָּם הוּא הַנָּפֶשׁ וְלֹא תֹאכַל הַנֶּפֶשׁ עִם הַבָּשָׂר".
ובאם לא יזרום הדם בגוף, יתבטל כח הנפש. ובאין תנועה יסתלק כח המתפשט היא הרוח ואז תפרח הנשמה אל מחצבתה. וכן אם נעצור את הרוח תעצר התנועה, ימגר הנפש, תעלם הרוח, ותפרח הנשמה.
מקורות לעיון:
ספר דברי נגידים למהר"ל מפרג עמוד קסא-כתיב מבשרי אחזה אלוה. כי כמו הנשמה שמשפעת כחות רוחנים בגוף על ידי אמצעות הנפש אשר תשכון בגוף. כך הוא ית' משפיע תמיד כח החיים בארץ ע"י אמצעות שכינתו הקדושה אשר תשכון בארץ כענין הכתוב ה' בשמים הכין כסאו ומלכותו בכל משלה. ואלו הדברים לא יובנו בהשקפה הראשונה כי הם דברים עמוקים מאד מאד. הפוך בה דכלא בה:
פירוש האלשיך ז"ל - ספר תורת משה על דברים - פרק ד פסוק ט-פן תשכח את הדברים אשר ראו עיניך, את הדברים עצמם, כד"א (שמות כ טו) וכל העם רואים את הקולות, רואים את הנשמע מה שאין הפה יכולה כו', ואין העין יכולה לראות (מכילתא), הנה כי ראיית הדברים עצמם הם כחות רוחניים, באופן שאל תשכח ודאי אחר שראו עיניך ובזה אל הנוגע אליך אין צריך ראיה גדולה מזו:
ספר צדקת הצדיק - אות רמא-המצוות ומעשים טובים של האדם ואין צריך לומר דברי תורה מביאים בלבו הרהורים טובים וההיפוך מעבירות כמו שאמרו ז"ל (אבות ד' ב') מצוה גוררת מצוה ועבירה וכו'. ופירוש גרירה זו כי מכל מצוה נברא מלאך פירוש כח רוחני כמו שמובא (זוהר ח"ב ק' ריש ע"ב, נ"ט.) דלא אתאביד שום מעשה ודיבור דאדם טוב ורע. ועל ידי זה המלאך טוב שהוא שלו שנולד מפעולתו והוא שוכן אצלו ומקורב לו הרי המלאך הוא רוחני כמו מחשבת האדם ועל ידו נופל מחשבה בלבו לעשות מצוות אחרות:
ספר שם משמואל חלק המועדים - שנת תרע"ד שמיני עצרת-ועוד נראה לומר, דהנה שפע היורד מן השמים הוא דו פרצופין רוחניות וגשמיות, כי בכל דבר גשמי נעלם בו כח רוחני וכענין שאמרו ז"ל (ב"ר פ"י) אין כל עשב ועשב שאין לו מזל ברקיע שמכה אותו ואומר לו גדל. אך אומות העולם כוונתם על הגשמיות ואינם מביטים כלל על החלק הרוחני שבו, וע"כ השפע שנתרבה מישראל לאומות אין האומות נוטלין רק החלק הגשמי שבו, והרוחני נשאר לישראל. וע"כ (ר"ה ט"ז.) אמר הקב"ה נסכו לפני מים בחג כדי שיתברכו לכם גשמי שנה. ואף שישראל אינם נוטלין שלהם אלא בשמיני עצרת, מכל מקום בסוכות נמי נוטלין חלק הרוחני משל אומות העולם. אך בשמיני עצרת גם הגשמי נשאר לישראל וממנו שפע ברכה לישראל גם בגשמיות לכל ימות השנה כמובא בש"ס יומא (כ"א ע"ב) במוצאי יו"ט האחרון של חג הכל צופין לעשן המערכה עיין שם. וזהו עצרת תהינ לכם באופן הנ"ל:
פירוש המלות הזרות - אות הנון-נפש צומחת - הכח הנמצא בצמח, בו יהיו צמיחתו ושמירתו, כי יש בנפש הצומחת הכחות ישמרוה במדה שאפשר:
נפש חיונית או נפש חיה - שם לכח אשר בבעלי חיים, יהיו בו ההרגשה והתנועה - אין ספק, כל נפש חיה - צומחת:

נפש מדברת או משכלת - שם לנפש האדם, שיש בו כח להשכיל ולדעת ידיעות לא מצד החושים - ואין ספק, שנפש האדם היא חיה והיא צומחת, כי שלושת הכחות האלה בה, כח הצמיחה והגידול, וכח ההרגשה והתנועה, וכח השכל – ועל כן יקראום הרופאים, שלש נפשות - כל כח שבה יקראו, נפש, יתארוהו בפעולתו, עד שייקרא הכח שבה להשכיל, נפש משכלת; והפילוסופים יקראום, חלקי הנפש, על צד ההרחבה במאמר (עד שיקראו הכח השכלי, חלק שכלי, יתארוהו בפעולתו) - ועל דרך האמת אינם רק אינם רק פעולות חלוקות לכח אחד:

יום רביעי, 11 במאי 2011

שמים וארץ פני תהום ופני המים חשך ואור

במאמר הקודם "גלגל האותיות" העליתי שתי נקודות שלא התבוננתי והתעסקתי בהם עד אז. "פועל יצירה" ו"צפית המרכבה". וקיוויתי שהשם יעזור לי ואוכל להמשיך, ובמשך השבועיים עד הלום אני נכנס ויוצא לנושא והחושך גובר והכל תוהו ובהו, אך לפתע הגיע רוח האלהים בריחוף קליל, מפני התהום לפני המים ויהי אור. המאמר שאני עומד להוריד עדיין יושב כרגע בראשי והוא ארוך מיני ים. וכולי בקשה מהשם שיהיה בעזרי ואוכל לצמצם אותו, ומצד שני שהצמצום לא ינגוס (המילה נגס באה מן הארמית) בעיקר.
אז נתחיל מבראשית בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱלֹהִים אֵת הַשָּׁמַיִם וְאֵת הָאָרֶץ: וְהָאָרֶץ הָיְתָה תֹהוּ וָבֹהוּ וְחשֶׁךְ עַל פְּנֵי תְהוֹם וְרוּחַ אֱלֹהִים מְרַחֶפֶת עַל פְּנֵי הַמָּיִם:
מסכת חגיגה דף יב תָּנוּ רַבָּנָן, בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים, שָׁמַיִם נִבְרְאוֹ תְּחִלָּה, וְאַחַר כָּךְ אֶרֶץ, שֶׁנֶּאֱמַר, (בראשית א) "בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱלֹהִי אֵת הַשָּׁמַיִם וְאֵת הָאָרֶץ", וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים, אֶרֶץ נִבְרֵאת תְּחִלָּה, וְאַחַר כָּךְ שָׁמַיִם, שֶׁנֶּאֱמַר, (שם בּ) "בְּיוֹם עֲשׂוֹת ה' אֱלֹהִים אֶרֶץ וְשָׁמַיִם", (תַּנְיָא) אָמְרוּ לָהֶם בֵּית הִלֵּל לְבֵית שַׁמַּאי, לְדִבְרֵיכֶם - אָדָם בּוֹנֶה עַלִיָיה, וְאַחַר כָּךְ בּוֹנֶה בַיִת?! שֶׁנֶּאֱמַר, (עמוס ט) "הַבּוֹנֶה בַשָּׁמַיִם מַעֲלוֹתָיו, וְאַגוּדָּתוֹ עַל אֶרֶץ יְסָדָהּ"? אָמְרוּ לָהֶם בֵּית שַׁמַּאי לְבֵית הִלֵּל, לְדִבְרֵיכֶם - אָדָם (בונה) [עוֹשֶׂה] שְׁרַפְרָף, וְאַחַר כָּךְ [עוֹשֶׂה] כִּסֵּא?! דִּכְתִיב, (ישעיה סו) "הַשָּׁמַיִם כִּסְאִי, וְהָאָרֶץ הֲדוֹם רַגְלָי". וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, זֶה וְזֶה כְּאֶחָד נִבְרְאוּ, שֶׁנֶּאֱמַר, (ישעיה מח) "אַך יָדִי יָסְדָה אֶרֶץ, וִימִינִי טִפְּחָה שָׁמַיִם, קוֹרֵא אֲנִי אֲלֵיהֶם - יַעַמְדוּ יַחְדָּיו". וְאִידָךְ (האחרים בית שמאי ובית הלל איך הם לומדים את המילה יעמדו יחדיו), מַאי "יַחְדָּיו? - דְּלָא מִשְׁתַּלְפֵי מֵהַדָּדִי (שאינם נפרדים זה מזה). (מכל מקום) קָשׁוּ קְרָאִי אַהַדָּדִי? (קשים המקראות זה על זה שפעם מקדים שמים ופעם מקדים ארץ) אָמַר רֵישׁ לָקִישׁ, כְּשֶׁבְּרָאָן - בָּרַא שָׁמַיִם וְאַחַר כָּךְ אֶרֶץ, וּכְשֶׁנָטָה - נָטָה אָרֶץ וְאָחַר כָּךְ שָׁמַיִם. מַאי "שָׁמַיִם"? אָמַר רַבִּי יוֹסֵי בַר חֲנִינָא, שֶׁשָׂם מַיִם. בְּמַּתְנִיתָא תָּנָא (בברייתא שינן), אֵשׁ וּמַיִם, מְלַמֵּד שֶׁהֵבִיאָן הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, וּטְרָפָן זֶה בָזֶה וְעָשָׂה מֵהֶן רָקִיעַ. שָׁאַל רַבִּי יִשְׁמָעֵאל אֶת רַבִּי עֲקִיבָא כְּשֶׁהָיוּ מְהַלְּכִין בָּדֶרֶךְ, אָמַר לוֹ, אַתָּה, שֶׁשִּׁימַשְׁתָּ אֶת נַחוּם אִישׁ גַּם זוּ עֶשְׂרִים וּשְׁנַיִם שָׁנָה, שֶׁהָיָה דּוֹרֵשׁ כָּל "אֶתִּין" שֶׁבַּתּוֹרָה, "אֶת" - הַשָּׁמַיִם, "וְאֶת" - הָאָרֶץ, מַאי דָּרַשׁ בָּהֶן? אָמַר לוֹ, אִילוּ נֶאֱמַר, "שָׁמַיִם וָאָרֶץ", הָיִיתִי אוֹמֵר, "שָׁמַיִם וְאָרֶץ" - שְׁמוֹתָן שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא הֵן, וְעַכְשָׁיו שֶׁנֶּאֱמַר, "אֶת הַשָּׁמַיִם וְאֵת הָאָרֶץ", "שָׁמַיִם" - שָׁמַיִם מַמָּשׁ. "אֶרֶץ" - אֶרֶץ מַמָשׁ:"וְאֶת הָאָרֶץ" לָמָה לִי? לְהַקְדִים שָׁמַיִם לָאָרֶץ. (בראשית א) "וְהָאָרָץ הָיְתָה תּוֹהוּ וָבֹהוּ", מִכְּדֵי שָׁמַיִם מַתְחִיל בְּרֵישָׁא, מַאי שְׁנָא דְּקָא חֲשִׁיב מַעֲשֶׂה אֶרֶץ? תָּנָא דְּבֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל, מָשָׁל לְמֶלֶךְ בָּשָׂר וָדָם שֶׁאָמַר לְעֲבָדָיו, הַשְׁכִּימוּ לְפִּתְחִי! (למחר) הִשְׁכִּים וּמָצָא נָשִׁים וַאֲנָשִׁים, לְמִי מְשַׁבֵּחַ? - לְמִי שֶׁאֵין דַּרְכּוֹ לְהַשְׁכִּים וְהִשְׁכִּים. תַּנְיָא (יש ברייתא), רַבֵּי יוֹסֵי אוֹמֵר, אוֹי לָהֶם לַבְּרִיוֹת שֶׁרוֹאוֹת - וְאֵינָן יוֹדְעוֹת מַה הֵם רוֹאוֹת, עוֹמְדוֹת - וְאֵינָן יוֹדְעוֹת עַל מַה הֵן עוֹמְדוֹת. הָאָרֶץ, עַל מַה (היא) עוֹמֶדֶת? עַל הָעַמּוּדִים, שֶׁנֶּאֱמַר, (איוב ט) "הַמַּרְגִיז אֶרֶץ מִמְּקוֹמָהּ וְעַמוּדֶיהָ יִתְפַּלָּצוּן", וְעַמּוּדִים - עַל הַמָּיִם, שֶׁנֶּאֱמַר, (תהלים קלו) "לְרוֹקֵעַ הָאָרֶץ עַל הַמָּיִם". וּמַיִם - עַל הֶהָרִים, שֶׁנֶּאֱמַר, (שם קד) "עַל הָרִים יַעַמְדוּ מַיִם". וְהֶהָרִים - עַל רוּחַ, שֶׁנֶּאֱמַר, (עמוס דּ) "יוֹצֵר הָרִים וּבוֹרֵא רוּחַ". וְהַרוּחַ - בִּסְעָרָה, שֶׁנֶּאֱמַר, (תהלים קמח) "רוּחַ סְעָרָה עוֹשָׂה דְּבָרוֹ". וּסְעָרָה - תְּלוּיָה בִּזְרוֹעוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, שֶׁנֶּאֱמַר, (דברים לג) "וּמִתַּחַת זְרוֹעוֹת עוֹלָם". וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, עַל שְׁנֵים עָשָׂר עַמּוּדִים הִיא עוֹמֶדֶת, שֶׁנֶּאֱמַר, (שם לב) "יַצֵב גְּבוּלוֹת עַמִּים לְמִסְפָּר בְּנֵי יִשְׂרָאֵל". וְיֵשׁ אוֹמְרִים, (על) שִׁבְעָה עַמוּדִים, שֶׁנֶּאֱמַר, (משלי ט) "חָצְבָה עֲמּוּדֶיהָ שִׁבְעָה". רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן שָׁמוּעַ אוֹמֵר, עַל עַמּוּד אֶחָד עוֹמֶדֶת, וְצַדִּיק שְׁמוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר, (שם י) "וְצַדִּיק יְסוֹד עוֹלָם".
ננסה להבין מה שורש המחלוקת של בית הלל ובית שמאי- כבר התייחסתי לזה במאמרי "כל היוצא ממצרים מזומן לחיי העולם הבא" – 25 למרס 2010 וכדאי וחשוב ללכת לשם ולראות את כל המאמר.

ולכאן הביא רק את סופו: "וכאן באה מחלוקת בית שמאי ובית הלל. שבית הלל סוברים שאנו צריכים לקיים את התורה והמצוות כ"זכר" לדבר על מנת שנגיע לעולם הבא. וה"זכר" עם המצוות והתורה יהיה כרטיס הכניסה. ובית שמאי סוברים שה"זכר" הוא ההתדבקות ולכן חייב לחזור למקום שאכל על מנת להתדבק וכך יוכל לקבל את כרטיס הכניסה כשהוא מורגל בדבקות. ולסיום נגיד בתכלית הקיצור שמחלוקת זו היא מתחילה מבראשית. ונעמוד עליה רק במקום אחד. קין רוצח את הבל. על דרך המשל זוהי ההיפרדות של החומר מן הצורה. שקין הוא משל לחומר, לקנין. שקנין חייב להעשות בצורה חומרית, על מנת לקנות דבר צריך להגביהו מן הקרקע. לכן נקרא החומר קין. ואילו הבל משול לצורה כשמו הבל שהוא רוח. ועבודתנו היא לחבר מחדש את הרוח אל החומר. וכאן באות שתי ההשקפות. ועל כן פסקה ההלכה לרוב כשיטת בית הלל, שאין יכולים לכפות על האדם לעבוד כאן את עבודת העולם הבא. אך הרוצה ויכול תבוא עליו הברכה".

כאן חייב אני להביא את דברי המהרש"א למרות שזה סטיה גדולה מעניינו אך גם הוא נכנס לבאר שיטת בית שמאי ובית הלל, וגם מבאר לנו עניין לימוד לשמה ושלא לשמה, שגם הוא קשור לעניינו ואלו דבריו:
מבאר המהרש"א על סנהדרין דף צט/ב – "כל העוסק בתורה לשמה משים שלום בפמליא כו' שנאמר או יחזיק במעוזי וגו'. ר"ל כל העוסק בתורה שלא לשמה הוא רפה וחלש בתורה וקרוב הוא לעזוב ממנה מפני המלעיגים עליו אבל העוסק בה לשמה הוא מעיז פניו נגד המלעיגים ומחזיק בה שעל כן נקראת התורה עוז שנאמר ה' עוז לעמו יתן וגו' וזה שאמר או במקום אם יחזיק במעוזי לעסוק בה לשמה יעשה שלום לי וגו' כפל הענין השלום לו יתברך ב"ה כי שני העולמות שלו יתברך ב"ה הם והיפך הענין כי בראשונה הקדים העשיה לשלום יעשה שלום לי ובשניה הקדים השלום לעשיה שנאמר שלום יעשה לי לפי שבפמליא של מעלה השלום הוא בעצמות ועל כן סמך השלום לו יתברך ב"ה אלא שע"י חטא באה הקטגוריא בפמליא של מעלה שיש מלמדים על האדם זכות ויש מלמדים חובה וזה שלומד לשמה עושה השלום העצמי בפמליא של מעלה אבל בפמליא של מטה סמך העשיה לו יתברך ב"ה לפי שהשלום אינו עצמי אלא מקרה כמו שנאמר בבריאת עולם שאמר שלום אל יברא שהוא כולו קטטה אלא שע"י מעשה האדם שלומד לשמה נעשה שלום בפמליא של מטה. ושאמר כאילו בנה פלטרין של מעלה כו'. רצונו לומר דרך בשר ודם שאי אפשר לבנות העליה קודם שבונה הבית שהוא היסוד לו אבל מעשה אלהים שברא בנה השמים העליונים ואח"כ הארץ התחתונית כמו שכתוב בפרק אין דורשין לדעת בית שמאי השמים נבראו תחלה ואח"כ הארץ והנה העוסק בתורה לשמה הפליא לעשות כמעשיו ית' ב"ה שהוא בונה בתחלה פלטרין של מעלה דהיינו שמקיים עולם של מעלה ואח"כ מקיים עולם שלמטה כמו שכתוב ושמתי דברי בפיך וגו' כמו שהיה דברי בבריאת עולם שמים ואח"כ ארץ כן שמתי בפיך לקיים פמליא של מעלה שהוא לנטוע שמים ואח"כ שלמטה ליסוד ארץ. ושאמר אף מגין כו' שנאמר ובצל ידי כסיתיך וגו'. כי צל ידו ורשותו הוא עולם ומלואו ואמר כי בכלל צל ידו ומגינו שמגין על כל העולם כסיתיך רצונו לומר בשבילך ושאמר לוי אף מקרב הגאולה שנאמר ולאמר לציון עמי וגו' כי לפי הענין היה לו לכתוב ולאמר לישראל או ליהודה עמי אתה אבל אמר לציון לפי שכבר אמר הנביא הושע ואמרתי ללא עמי ישראל בגלותם שתהיו עמי אתה בגאולה לעתיד אמר הנביא ישעיה ולציון כי ע"י שתהיו מצוינים בהלכה לעסוק בתורה לשמה תהיו נקראים עמי אתה בגאולה":
אני חוזר לענייננו. יותר משרציתי להביא את מחלוקת בית שמאי ובית הלל רציתי לקחת מתוך דבריהם את המילה "ברא" ששניהם שואלים מה "נברא" תחילה. וזה מחזיר אותנו שוב לבראשית "בראשית ברא" ואנסה להאיר על המילה "ברא" וכך אומר האבן עזרא: "ברא - רובי ממפרשים אמרו שהבריאה להוציא יש מאין וכן אם בריאה יברא ה'. והנה שכחו ויברא אלהים את התנינים ושלש בפסוק אחד ויברא אלהים את האדם. וברא חשך שהוא הפך האור שהוא יש ויש דקדוק המלה ברא לשני טעמים זה האחד והשני לא ברה אתם לחם. וזה השני ה"א תחת אלף כי כמוהו להברות את דוד כי הוא מהבנין הכבד הנוסף ואם היה באל"ף היה כמו להבריאכם ומצאנו מהבנין הכבד ובראת לך. ואיננו כמו ברו לכם איש רק כמו וברא אתהן. וטעמו לגזור ולשום גבול נגזר והמשכיל יבין".
ועוד מפרש: פירוש הכתב והקבלה על מלת ברא (ארוך ומיגע אך יגעת ומצאת תאמין J)
ברא. עיקר שרשו לרש"פ שתי אותיות בר, וענינו ברירה, כי הבריאה היא ברירה מחשבית לברור דבר אחד מסוג האפשר כולו כדי להמציאו לפועל, על דרך משל היוצר יש ספוק בידו לעשות כלים מכלים שונים, והוא מחשב איזה כלי יעשה, ואם גומר בדעתו לעשות קערה, יפול על גמר המחשבה ההיא לשון בריאה (שאפפען) ולומר שברא קערה דהיינו שבירר מחשבת הקערה משאר המחשבות על הכלים שאפשר לו לעשות, אמנם לא שייך לומר לשון בריאה כ"א בפעולת הבורא ית' לא באדם, כי מחשבתו איננה פועלת כלום, אבל מחשבתו ית' בעשיית דברים הוא מציאותו וגמרו. ומה שנאמר אצלו ית' גם לשון עשייה ויצירה, הוא בבחינת הנברא לפי שינוי העניינים שבו, כי בבחינת שנברר במחשבתו ית' משארי האפשריים יפול בו לשון בריאה ובבחינת מציאותו בפועל יפול בו לשון עשייה ובבחינת תארו וצורתו יפול בו לשון יצירה, אבל בבחינת הבורא אין שם מדרגות בעשייתו, כי כל מה שהוא בורא הוא מיד גם כן נעשה ונוצר בקומתו וצביונו, וכן ויד ברא (יחזקאל כ"א) לרש"י ורד"ק הוא מן ברו לכם איש, וכן אמר בספר הבהיר, חשך דלא הוי ביה עשייה אלא הבדלה והפרשה קרא ביה בריאה, על מה דאמר בקרח בואם בריאה יברא ה', ואמר הגר"א המפרשים אשר יאמרו שהוראת ברא דבר מחודש יש מאין, מה יענו על ויברא ה' את התנינם, וכן ויברא ה' את האדם בצלמו, אמנם הנראה כי לשון בריאה נאמר על עצם הדבר ואפילו יש מיש, ולשון יצירה על ציור הדבר, כגון האברים באדם כמותו ואיכותו בגודל מדתו, ולשון עשי' על תקון הדבר בשלימותו אף בדברים שחוץ לגופו, כמו ויעש להם כתנות, עשה לי את החיל, עשה את כל הכבוד וכיוצא, כי תוארי הנמצאים נחלקים על שלשה אלה והוא, העצם, המקרה הדבוק, והמקרה שאינו דבוק, דרך משל כלי עץ, העץ הוא העצם, תואר השולחן בכמות הוא המקרה, כי לכל אשר יחפוץ הפועל יטנו אם להיותו קערורי או מרובע בצלעותיו, וזה המקרה דבוק הוא אל העץ ולא יתפרד ממנו, אמנם תקונו ואופן יפיו הוא מקרה שאינו דבוק, כמו משיחת הששר והוד גוונו, וזה אינו רק נצמד אליו ונטפל אצלו, שלשה אלה תנאי הנמצאים נקבו בשמות בריאה יצירה עשי', מלת בריאה הונחה להורות על חדוש העצם אשר אין בכח הנבראים לחדשו, כגון הדומם הצומח וכל מיני מתכיות, יצירה הונחה על צורת הדבר בכמות והוא במקרה הדבוק, עשי' הונחה על תקון עשייתו והוא מקרה שאינו דבוק, ואצל בריאת האדם נאמרו שלשתן, ויברא א' את האדם בצלמו, ויצר ה' א' את האדם, נעשה אדם בצלמנו, בריאה לעומת נשמתו צלם אלהים, יצירה על ציור ותואר אבריו, ועשי' על אופן תקונו הנטפל אליו בשמירת בריאותו, כמו ויעש ה' כתנות עור וילבישם, לכן נאמר ויברא ה' את התנינם כי הם בבחינת העצם, וכן תקנו קדמונינו בברכת הנהנין בורא פרי, כי אינו בכח הנבראים לחדשו בעבור שהוא עצם פועל ה', וכן אמר יוצר אור ובורא חשך, מפני שהעצם והמקרה יבחנו בבחינת דבר מי מהם יקום כמו שראינו בחומר המים אשר נמצאו לו שתי תכונות שונות קרה ולחה, ולא ידענו איזה מהן עצם ואיזו מקרה, אמנם כאשר יתפשרו המים אז הקרירות הולך ממנו ורק הלחות לבדו קיים, ומזה נדע שהלחות עצם לו ולא הקרירות, וכן בשתי תכונות המתנגדות האור והחשך, כאשר חשך השמש בצאתו יעדר האור ונשאר החשך קיים. וכן בעצם היום כשיסוגר הבית והחלונות מבוא האור יגיע חשך ויתפשט בכל פנות הבית ולא נודע אופן הגעתו, ומזה נדע כי הוא עצם הבריאה, אמנם דוחה את החשך עד מקום שקרני נגהו מגיעות וכאשר יעדר מקבילו אז נשאר קיים על מתכונתו, לכן על חדוש החשך נאמר בריאה, בורא חשך, בעבור שהוא חומר עצם שאין כח באדם לדעת תוארו, ועל זכות האור הונחה מלת יצירה כי גבול שם לו לדחות החושך כפי כח ממשלתו והפקת נגהו, כמו צורת הכלי הוא בכמות כן צורתו הוא בגבולו אשר לא יעבור":
עוד צטטות קצרות לענין הבראיה:
ספר יצירה- שלש אמות אמ"ש בעולם אויר מים אש שמים נבראו תחלה מאש וארץ נבראת ממים והאויר מכריע בין האש ובין המים:
פירוש ר' יצחק סגי נהור לספר יצירה - ורויה מרוח - מאויר שהוא רוח, אבל לא רצה להזכיר רק האבות בלבד כדי לבאר ראש כל תולדה ותולדה, ולכך אמר לשון תחלה, כי האדם חותם גדול שיש בו תחלה וסוף כלל כל הנבראים, וכן שמים נבראו תחלה שהוא תחלת הנפרדים. ולא רצה לדבר אלא מן ההתחלה שהם האמות, כי כל תולדה ותולדה בכח החתימה שהם חתומות באבות יעשו תולדות, אבל אם יפרדו מן האבות אפילו יחתמו בתולדות האבות לא יעשו תולדות, כי כל הדברים חוזרים לשרש עיקרם:
אנו מתקרבים לסיום למי שהגיע עד כאן אני ממליץ ראשית לעבור כמה פעמים על המאמר פעם ראשונה לקרוא אותו ברצף, ופעם שנייה לפי הפסקאות ולהתבונן בכל פיסקא, ופעם שלישית תוך הקריאה לגשת למקורות ככל האפשר ובפרט למאמר שאני מביא בבלוג מחודש מרס דאשתקד. בחלק מהמאמרים ביארתי בסוגרים מילים קשות ובחלק לא הכל לפי הצורך.
וכעת אנסה גם לחבר את הדברים מהרעיון שהוביל אותי, והוא לנסות לתת אור על הנקודה של "צייר הלב". וכך עלה לי במהלך חשיבתי: (משלי יט כא) רַבּוֹת מַחֲשָׁבוֹת בְּלֶב אִישׁ וַעֲצַת יְהֹוָה הִיא תָקוּם:
המחשבות בלב בחינת אין סוף החכה-הקרס- קוצו של היו"ד תופסת מחשבה זוהי האצלה שהמחשבה הוסתה ממרוצתה אל מקום המקום הוא הבריאה התחום שאליו נאצלה המחשבה זוהי בריאה ציור קוי המחשבה היא היצירה מילוי הקוים דהיינו נתינת נפח למחשבה היא העשיה. ועניין עצת היא תקום עצת ה'- עצ הדעת עצ החיים עצה.
כך חברתי הכל לבריאה שאני קושר את הבריאה אם היצירה כאחת שאחת תוחמת והשנייה מציירת. ואז דרך המילה "ברא" אני מפתח את הרעיון. ואנו רואים זאת במחלוקת בית שמאי ובית הלל לאורך כל דרכם. שניהם מבינים את אותו עניין ובניסיונם לבאר לנו את מהלך הבריאה נכנסים לפולמוס מעניין, איך לקיים את אורך החיים בזה העולם, לשמה או שלא לשמה. ונפסק ההלכה שמתוך שלא לשמה יגיע לשמה. דהיינו שמיים תחילה או ארץ תחילה. ומכל זה אנו למדים דרך בהדבקות בשם דרך צייר הלב.
ונרחיק לכת ונציע דרך עבודה שמתחילה בהתבודדות או בהתבוננות לתת למחשבות לרוץ ואט אט להצטמצם עד כדי מחשבה אחת. לתפוס אותה בקרס (בחכה). ואט אט לרשום בלב ולנפח. בשלב הבא ננסה גם את אותה המחשבה לסלק ולהישאר בלי מחשבה כלל. התרגול קשה וכדאי לחזור עליו פעמים רבות, וכשנהיה בקיאים בזאת כשכל המחשבות הלכו ונעלמו, ננסה לצייר (ורק בציור לא בדמיון) את הקדוש ברוך הוא וכל מלאכיו עומדים סביבנו ואנו מצפים לשמוע מהם או ממנו את דבר השליחות. ההבדל שבין דמיון לציור, שבדמיון אנו מנסים לתת תיאור גשמי ואז אנו חוטאים בכוונה, שאין לקדוש ברוך הוא לא גוף ולא צורה ולא שום דמיון. ואילו בציור אנו יודעים במודעות שהוא שם, אך לא מכניסים שום פרט מגשם. כפי שבחלום אנו רואים דבר מסוים, וכשאנו ערים ומנסים לראות מה ראינו בדבר המסוים לדוגמא פיל. לרוב נראה שאין לנו שום פרט מזהה מן הפיל רק רושם של פיל. זהו תהליך הציור. וכפי שנרבה בתרגול נתקדם, ואולי עוד נגיע לצפיית המרכבה. ישתבח שמו של מלך מלכי המלכים. ברוך ה' לעולם יום יום.