יום חמישי, 14 בספטמבר 2017

דעת עליון

בס"ד
הדעת היא המידה (הספירה) העליונה, אשר יכול לקנות האדם. עד כדי שמיחסים את הדעת כספירה. הספירות הם מידות אלוהיות היוצאות מאור אין סוף ומשתלשלות אחת מין השנייה, עד שמאורן נוצר העולם הזה.
ספירת דעת אינה אחת מ-10 הספירות, כך גם מונה ספר היצירה עשר ולא אחד עשר. ויש בכוחו של האדם לקנות את מידת הדעת עד הגיעו אל דעת עליון כפי שנאמר על משה.
הספירות האלהיות מתמזגות בדרך חיבור ויחוד אך בהכרעה, כדרך העולם שחיבור ויחוד מביא אל ההריון וההולדה. ההכרעה רומזים לנו חז"ל, "אשה מזרעת תחילה יולד זכר" וכו. החכמה והבינה ביחודם מתגלה הכתר אשר על ראש המלך. הנצח וההוד ביחודם מתגלה היסוד. נצח הוא שורש האמונה, והוד הוא שורש החכמה. למרות שבתרשים הספירות נראה לכאורה ההיפך, שהחכמה היא בצד ימין ואילו ההוד בצד שמאל. אך יש הצלבה בספירות כפי שידוע שרגל שמאל נקשרת לצד ימין של המוח, וכן רגל ימין נקשרת לצד שמאל של המוח.
וכפי שהחכמה והבינה מגלים את הכתר כך הנצח וההוד מגלים את העטרה (יסוד).
החסד והגבורה, שלכאורה ניראות שתי ספירות אלו מתנגדות. בייחודם מגלים את התפארת
ובדרך ההכרעה ממדת החסד והדין מתגלה ההכרעה כרחמים. ועל כן נקראת מדה זו (התפארת) "משפט". המשפט הוא הכרעת הדין שמתפקידו של השופט להכריע בין הצדדים. וזאת לימדנו שלמה המלך, "מלך עליון", במשלו על משפט שתי הנשים. שטענו שהילד החי הוא שלהן. אחת אמרה חצו את הילד לשנים, והשניה אמרה תנו לה את הילד ובלבד שלא תחצוהו. האחת שאמרה חצוהו אינה בגדר משפט! שהמשפט אינו ממוצא, הוא הכרעה. על כן אמר המלך בחכמתו תנו לשניה שאמרה "תנו לה את הילד ובלבד שלא תחצוהו" כיון שהיא זו שהלכה בדרך המשפט. כאן לימדנו שלמה את דרך ההכרעה בין החסד לדין.
ומאידך המיזוג לאמצע בין החכמה והבינה מגלה את הדעת. הולד נולד חסר דעת, ואט אט לומד להשתמש בשכלו. השכל הנכון מחבר את החכמה והבינה וכך קונה את דעת.
חז"ל מספרים לנו את משל החמה והלבנה (גמרא-חולין, דף ס' עמוד ב') "רבי שמעון בן פזי רמי (מקשה). כתיב ויעש אלהים את שני המאורות הגדולים וכתיב את המאור הגדול ואת המאור הקטן (לכאורה יש סתירה פעם שני המאורות הגדולים ופעם את המאור הקטן), אמרה ירח לפני הקב"ה רבש"ע אפשר לשני מלכים שישתמשו בכתר אחד? אמר לה לכי ומעטי את עצמך. אמרה לפניו רבש"ע הואיל ואמרתי לפניך דבר הגון אמעיט את עצמי? אמר לה לכי ומשול ביום ובלילה. אמרה ליה מאי רבותיה דשרגא בטיהרא מאי אהני? (נר ביום מה נותן), אמר לה זיל לימנו (לכי וימנו) בך ישראל ימים ושנים. אמרה ליה יומא נמי אי אפשר (ימים הרי נמנים לפי השמש) דלא מנו ביה תקופותא (התקופה נמנת לשמש) דכתיב והיו לאותות ולמועדים ולימים ושנים. זיל ליקרו (לכי ויקראו) צדיקי בשמיך יעקב הקטן שמואל הקטן דוד הקטן, חזייה דלא קא מיתבא דעתה (ראה שלא נחה דעתה) אמר הקב"ה הביאו כפרה עלי שמיעטתי את הירח".
חמה ולבנה נמשלו כאן לחכמה ובינה (בגימטריא, חמה ולבנה =חכמה ובינה) בתרשים הספירות בצורת אדם הכתר משפיע אל החכמה והבינה. ומכאן בא המשל שהכתר צריך להשפיע שפע אל החכמה והבינה. וכאן שואלת הבינה "אפשר לשני מלכים שישתמשו בכתר אחד"? שהרי זה מזכיר את המשל הפילוסופי, שמספר על חמור שלא אכל ושתה ימים רבים. ושמו לו משני צידיו במרחקים שווים לחלוטין, בצד אחד אוכל ובצד השני מים. ומתברר שהחמור מת כיון שלא יכל להכריע לאיזה צד לפנות.
אם היינו מצפים שהחכמה (החמה) תבוא בטרוניה היינו צופים במותה (כמשל החמור) החכמה היא אוצר המידע אך היא גולם (גלם=חכמה) אוצר מידע. המכרעת היא הבינה (הלבנה) אומר לה המלך (הכתר) לכי מעטי עצמך. תהיי תחת החכמה, כפי סדר הספירות בהשתלשלות (אחת תחת השניה) שכך צריך להיות דרך העולם. הנקבה בזיווג תחת הזכר (בהכרעתה!) "אשה מזרעת תחילה יולדת זכר". ההכרעה הוא הזכר הוא המשפיע. אז מתגלה הכתר בעליונים והעטרת בתחתונים. (לעניינו כרגע נשאיר את ההמשך המשל בגמרא לפעם אחרת למרות שבו רב הנעלם על הגלוי).
ההקדמה שהבאנו עד אתה מלמדת אותנו איך לקנות דעת עליון שזו עיקרה של היהדות שבדעת עליון אפשר להידבק בכתר (במלך עליון).
כך משה רבנו קונו דעת עליון על ידי הענווה והשפלות עד שאומר "ונחנו מה". שֹם עצמו תחת החכמה ובכך זכה שהתורה שהיא התגלות הכתר באה על ידו (בעשרת הדברות יש 620 אותיות כמנין כתר).
מכאן למדנו כלל, היחוד וההכרעה בין החכמה והבינה (השכל והאמונה) מולידים את הדעת. ומכאן אנו פונים אל נושא העיקרי למאמר זה והוא שם ע"ב.
שם ע"ב נבנה משלשה פסוקים (שמות י"ד) (יט) וַיִּסַּע מַלְאַךְ הָאֱלֹהִים הַהֹלֵךְ לִפְנֵי מַחֲנֵה יִשְׂרָאֵל וַיֵּלֶךְ מֵאַחֲרֵיהֶם וַיִּסַּע עַמּוּד הֶעָנָן מִפְּנֵיהֶם וַיַּעֲמֹד מֵאַחֲרֵיהֶם: (כ) וַיָּבֹא בֵּין מַחֲנֵה מִצְרַיִם וּבֵין מַחֲנֵה יִשְׂרָאֵל וַיְהִי הֶעָנָן וְהַחשֶׁךְ וַיָּאֶר אֶת הַלָּיְלָה וְלֹא קָרַב זֶה אֶל זֶה כָּל הַלָּיְלָה: (כא) וַיֵּט משֶׁה אֶת יָדוֹ עַל הַיָּם וַיּוֹלֶךְ יְהֹוָה אֶת הַיָּם בְּרוּחַ קָדִים עַזָּה כָּל הַלַּיְלָה וַיָּשֶׂם אֶת הַיָּם לֶחָרָבָה וַיִּבָּקְעוּ הַמָּיִם:
בכל פסוק יש בדיוק 72 אותיות אנו מעמידים את הפסוקים הראשן ישר השני הפוך והשלישי ישר כך:
ויסע מלאך האלהים ההלך לפני מחנה ישראל וילך מאחריהם ויסע עמוד הענן מפניהם ויעמד מאחריהם   - ישר
הלילה לכ הז לא הז ברק אלו הלילה תא ראיו ךשחהו ןנעה יהיו לארשי הנחמ ןיבו םירצמ הנחמ ןיב אביו  - הפוך
ויט משה את ידו על הים ויולך יהוה את הים ברוח קדים עזה כל הלילה וישם את הים לחרבה ויבקעו המים – ישר
ואז לוקחים במאונך אות מכל פסוק ומחברים עד שמקבלים 72 צירופים של שלש אותיות בכל צרוף. בראשונה לוקחים ו' של ויסע מן הפסוק הראשון. ה' של הלילה מן הפסוק השני. ו' של ויט מן הפסוק השלישי וקבלנו צרוף "והו". וכך הלאה.
וכאן אני רוצה לעמוד על הענין שהופכים את הפסוק השני ואנסה להביא טעם לענין.
אחרי היהדות קמו להם שתי דתות המאמינות באלהים, אך דרכיהם שונות ופסולות לפי דרך היהדות. הראשונה משתיהן שקמה היא הנצרות והשניה היא האיסלם (לא עסקינן ביתר הדתות שרובן הולכות אחרי האלילים). יש אפשרות למצוא רמזים רבים דרך שלשת הדתות אשר יקרבו אלינו את עניין היפוך הפסוק האמצעי.
הנצרות בחרה את דרך השכל, והאיסלם בחרו בדרך האמונה. הנצרות בחרו את יום המנוחה שלהם ביום ראשון, והאיסלם בחר ביום ששי. היהדות קבלה מציווי השם את יום השבת כיום המנוחה. הנצרות מתנהגת על צד שמאל (כ-שמאלנים), והאיסלם על צד ימין (כ-ימנים). הנצרות בחרה בכתב הלטיני ההולך משמאל אל הימין, האיסלם בחר בכתב הערבי ההולך מימין לשמאל. הנצרות קבעה את השנה על פי מהלך השמש, והאיסלם על פי מהלך הירח.
היהדות קבעה את השנה על פי החכמה והאמונה דהיינו השמש והירח (כפי שכבר ראינו בדרשת חז"ל "שני מלכים שמשתמשים בכתר אחד). החודש נקבע על פי מהלך הירח (29 יום ו12 שעות ועוד חלק משעה ואז חוזר לאותה הנקודה). כיון שאין לעצור באמצע היום ולקבוע שכאן מסתיים החודש נלקחו 6 חודשים בני 29 יום וששה חודשים בני 30 יום ומקבלים 354 יום. מהלך השמש עד חזירתו לאותה נקודה 365 ועוד 6 שעות. מכאן שחסר עוד 10 ימים להשלים את השנה ועל כן מעברים אחת ל3 שנים בממוצא את השנה ומוסיפים אדר שני וכך מתאזן ההפרש. כל זאת בא בציווי השם יתברך.
השמש מסמלת את החכמה. ולכן נקבעה השנה הנוצרית על פי מהלך השמש. לחודשים אין להם על מה להישען אלא בדרך החכמה לקחו את 365 ועוד רבע יום שזה מהלך השמש עד חזירתו לאותה נקודה וזאת השנה! וחילקו אותה ל12 חודשים ואז קבלו 4 חודשים בני 30 יום ו7 חודשים בני 31 יום וחודש אחד בין 28 יום. ואת רבע היום מוסיף פעם ב4 שנים יום נוסף (29 לפברואר). 4X30=120. 7X31=217. 1X28=28. 120+217+28=365.
הירח מסמל את האמונה. מהלכו החודשי 29 יום ו12 שעות ועוד חלק משעה ואז חוזר לאותה הנקודה. ואז לוקחים 6 חודשים של 29 יום ו-6 חודשים של 30 יום ומקבלים 354 יום. כך נקבע השנה על פי האיסלם. ואז החודשים לא מקבילים לעונות השנה חודש מסויים שנמצא בקיץ אחרי כמה שנים הוא יופיע בחורף.
הכתב - צורת האותיות המופיעות בספר תורה שלנו, היא אותה צורת האותיות שנכתבה על ידי משה בספר התורה. הכתב הולך מימין לשמאל.
בצורת האותיות הלטיניות הכתב הולך מן השמאל אל הימין
בצורת האותיות הערביות הכתב הולך מהימין אל השמאל.
גם כאן מחברת היהדות בין החכמה לאמונה. כל אות נכתבת משמאל לימין, כשההתקדמות היא לצד שמאל. בספר התורה עם כתב הסופר אות ובא עכשיו לכתוב אות "דלת" הוא רואה את הדלת בזמן הכתיבה אך לא רואה את האות שכתב קודם, כיון שידו מסתירה לו. ובאם חבר את האות "דלת" לאות שלפניה שתי אותיות אלו פסולות. ובכתיה זו יש כאן חיבור של שכל ואמונה, כשרואה את האות שכותב היא דרך השכל, אך כיון שלא רואה את האות שכתב הוא צריך לדעת על פי האמונה מתי לעצור.
הנצרות שהולכת בדרך השכל, הכתב הולך מהשמאל אל הימין כך שגם האות נגלת בזמן הכתיבה וגם כל מה שלפניה נכתב.
האיסלם בחר בכתיבה בדרך האמונה, שכל הנכתב מוסתר על ידי היד אפילו האות הנכתבת באה מהימין אל השמאל ומוסתרת תוך כדי כתיבה.
אנו מוצאים את היהדות שמשלבת בין החכמה ואמונה שזה השילוב הנצרך להרמוניה של הבריאה. כן כך הולך השם ע"ב. פסוק הראשונה ישר מהימין אל השמאל כדרך היהדות. ופסוק שני הפוך מהשמאל אל הימין כדרך הנצרות, ופסוק שלישי ישר מהימין אל השמאל כדרך האיסלם.
כמובן ששם ע"ב הוא לא שילוב של הדתות. אלא הדתות מתחילות מן היהדות שזו הבחירה של הקדוש ברוך הוא "אתה בחרתנו מכל העמים". הנצרות והאיסלם יוצאים על ידי יהודים שהמירו דתם והביאו דת חדשה אך כפי שהראתי כאן כל צד לקח לא חלק אמיתי מן היהדות והפקיר חלק נוסף.

ולסיכום. השילוב של השכל עם האמונה הוא השילוב המנצח, כשהאמונה מכרעת (אשה כי תזריע תחילה) ועם ההכרעה משתלבת האמונה תחת השכל. וכך יכולה להיוולד דעת עליונה אשר עולה עד הכתר ומתייחדת עמו. ועל זה נאמר (דברים ד') וְאַתֶּם הַדְּבֵקִים בַּיהֹוָה אֱלֹהֵיכֶם חַיִּים כֻּלְּכֶם הַיּוֹם". התורה מייתרים את המילה "היום". להגיד שזה מורה על חיים תמידיים. דהיינו הדבק בשם חי את חיי העולם הבא היום!